דברים שנכתבו לזכר החברים
אלי אוסדון ז"ל
מכתב מאשתו של אלי אוסדון ז”ל
כתב עליו דודו עמר,
את אלי הכרתי לראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים בסיום תפקידי כמ”מ צמ”ה בגדוד מילואים של בהל”צ 14 , בסביבות חודש ינואר 1974 שובצתי לגדוד 573 כמ”מ – הגעתי לסיני וראיתי את אלי לראשונה כמפעיל דחפור במחצבה באזור רפידים, אלי היה מפעיל צמ”ה במחלקה שלי בפלוגה של אמנון בגדוד 573.
לאחר פירוק גדוד 573 אלי שובץ לפלוגת הצמ”ה של יחידת פיקוד חה”ן 803 שם שימשתי כסמ”פ. אלי היה מפעיל בכיר ומצטיין שידע להפעיל את כל סוגי הכלים שהיו בפלוגה – אלי שימש כמנהל עבודה בפלוגה ובהמשך מיניתי אותו לרס”פ, אלי ביצע את תפקידו בהצטיינות רבה ללא דופי ולאחר פרוק הפלוגה אלי הצטרף אלי לפלוגת הצמ”ה של גדוד 601 שם שובצתי כמ”פ אלי מונה מידית לרס”פ עד לשחרורו מצה”ל והומלץ אף להיות מצטיין הנשיא. אלי שירת במילואים במשימות רבות ותכופות והומלץ לקבלת קצונה – האלוף אישר ואלי קיבל דרגת סגן ושוחרר משרות מילואים עם דרגות סרן.אלי אוסדון היה אחד האנשים היקרים לי ביותר הן כחבר לנשק בצה”ל והן כחבר אישי בחיים כולל שכן ותושב באותו הישוב – אבן יהודה.
את אלי אזכור ואנצור לעד בליבי ת.נ.צ.ב.ה
אבינועם קליבנוב ז"ל
כתבה אחותו:
דברים לזכרו של אבינועם קליבנוב.
שמי עליזה פלורנטל קליבנוב, אחותו של אבינועם.
תמיד היה נראה לי שאח שלי, אבינועם, חי את החיים הטובים: שנון, חכם, גבוה, יפה תואר, גבר עם ידע טכני, חוש הומור, חתיכות מסביבו… מעורר קנאה.
הרושם היה נכון בחלקו אבל גם מטעה.
למדתי שלא כך הם הדברים וחבל שלא דיבר ואמר יותר.
קשה היה לי לדעת באותה התקופה ובמבט לאחור הדברים נראים אחרת. אמנו נפטרה בגיל צעיר, אבינו היה יתום מלחמה, וכל אחד מאיתנו התבונן באותו בית במבט שונה.
מה שלמדתי מאז: סודות מעיקים, מילים מרפאות, יש תרופות ובשום מחלה אין בושה. אנשים נרפאו ממניה – דפרסיה בעזרת מלח ליתיום.
מודה לכם שאתם נותנים לאבינועם הזדמנות לדבר מתוכי, בטח היה מחייך.
המשיכו לשמור על קשר ודברו ביניכם.
עליזה קליבנוב פלורנטל.
ומתוך ספר שיריו של אבינועם.
עת תגיע ספינה אל החוף
אז יקח המלח את שמיכתו
יפרשנה על רצפת העץ בספון
וכלו סוגד לאלוהים
ראשו אניצי שער לבנים
ופניו שחומות
מכופף הוא עצמו למול הדרום
ונושא הוא תפלה
אחר קופל שמיכתו לאטו
מכניסה אל מתחת לבית שחיו
ופוסע לאטו אל תאו.
יוסי קליגר הי"ד
כתבה אחותו:
יוסי אחי
יוסי גדול ממני בארבע שנים ו-24 ס”מ.
כזה שהסתכלו אחריו כשעבר ברחוב.
הוא היה תמיד האח הגדול וכך הוא תפס את תפקידו. כל בוקר הוא לקח אותי לגן ולבית הספר ואחה”צ לכל משחקי הכדורגל, ההקפות, סימני הדרך שהוא וחבריו שיחקו. כשנשארנו לבד הוא הכין לי אוכל, ניתח לי בצורה נפלאה ספרים וסרטים, הסביר לי למה מכונית חדשה מאוד מצליחה בשוק וגם הכין לי את שיעורי הבית בציור.
בתיכון, מכל המקצועות, התעניין רק בפיזיקה ותלמוד. עניין אותו איך דברים קורים לצד כושר ניתוח, פלפול וניסוח מפותחים. בשיעורים משעממים הוא פיסל עם סיכה, מיניאטורות מגירי לוח.
יוסי התגייס לצבא יום לאחר טיבוע המשחתת אילת, מספר חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. הוצב לחיל ההנדסה ועבר מסלול ישיר לקצונה. אני למדתי ממנו על מצתים, נפצים, פתיל רועם וחומרי נפץ. בסיום אחד הקורסים בזכות כושר גופני גבוה ותכונות אחרות הדבק לו התואר “הרץ הערום”.
בתום הקורס הוצב ליח’ צמה בתעלה. תקופת מלחמת ההתשה ובניית קו בר לב. לקו בר לב הוא לא לקח אותי לביקור, אבל לשארם א שייח כן. מצאתי מחנה קטן ומטופח להפליא. יחד עם ביצוע המשימות ידע לדאוג לרווחת החיילים ולסחוף אותם לאחר יום העבודה בחום הלוהט של סיני, לעבודות בתחום המחנה כדי לשפר את תנאיהם. בדרכי נועם ידע לשכנע את בני שיחו אם זה חייליו או חבריו להישמע לו.
עם השחרור מהצבא עבד כטרקטוריסט ותכנן להירשם ללימודים. במילואים הוצב בגדוד הנדסה קרבית. במסגרת זו עסק, עם חייליו, גם בפינוי שדות מוקשים.
כאשר אני השתחררתי מהצבא נרשמנו שנינו ללימודים באונ’ בן גוריון אבל אז פרצה המלחמה. בבית לא דאגנו בכלל. מידי יומיים שלושה הגיעה גלויה עם סיפורים שהוא נמצא במקום בטוח ושקט עם נוף נהדר, אוכל מצוין וטרי ומה שחסר זה רק מקלחת כל יום וסיגריות רויאל (כי היה רק קנט)..
החיילים סיפרו שכל המשפחות שלהם קבלו את אותן גלויות כי יוסי הכתיב להם. בפועל היו מולם החיילים המצריים עם טילי סאגר והם סבלו ממחסור במזון. יוסי ידע לעודד את רוחם ולנסוך בהם בטחון. הוא לא הסכים להשתמש באפוד מגן ולישון על מזרון כיון שלא היה לכל החיילים. בהפוגות היה מסתובב כדי להשיג להם אספקה וידע לקרוא נכון את תמונת המצב ותנאי השטח, כדי לשמור על חייהם. חייליו ראו בו מפקד-חבר, כזה שמקרין חום וקרבה ויוצר אווירה משפחתית במחלקה.
ביום האחרון למלחמה השתתף עם קומץ מחייליו במרדף אחרי כוח קומנדו מצרי, באזור הרכסים צפונית לק”מ ה-101 בכביש סואץ-קהיר. לפני כן בראותו את כוח האויב המתקרב פינה את מרבית החיילים למקום אסטרטגי טוב יותר. במהלך הקרב נפגע מצרור ונהרג.
להורי היה הכי קשה. אבי איבד את הוריו וחלק ממשפחתו במלחמת העולם השנייה ובעצמו נפצע קשה. גם הוא וגם משפחתה של אמי סבלו מרעב, מקור ומהצורך לברוח ולהסתתר כל הזמן. העלייה לארץ הייתה פתח תקווה של הגעה לחוף מבטחים.
אני המשכתי בתוכניותיי. נסעתי ללמוד בבאר שבע.
בכל שיעור ראיתי את הדלת נפתחת ויוסי חוזר. טעות או סיבה דמיונית ממש לא היה חשוב לי. בשנה השלישית כבר הסתכלתי פחות על הדלת.
יוסי היה חסר לי בכל אירוע, בכל חידוש. החל מהפעם הראשונה שנסעתי על המחלף הראשון שבנו בנתניה ועד להקמת המשפחה, לידת הבנות והפרידה מהורי וסבתי.
יוסי נולד בכ”ח בתשרי תש”ט בשעה 16:30 ונפל בכ”ח בתשרי תשל”ד בשעה 16:30. בדיוק 24 שנים.
עם כל הגעגועים והכאב, אני יודעת שזכיתי להיות אחותו.
ישעיהו ואן פראנק
מר וון- פרנק וב”ב
א.נ.,
הרשה נא לי בשם היחידה ובשמי אני להביא לך את תנחומינו הכנים בנפול בנך ישעיהו ז”ל.
הכרתי את ישעיהו עוד בהיותו ביחידתו הקודמת והרבתי לעבוד איתו מסור לעבודה, שקט וביישן מעט כדרכו. את המקצוע ידע היטב וכשקיבל עבודה ידעתי שהיא תבוצע על הצד הטוב ביותר.
ישעיהו היה אהוד על ידידיו ומפקדיו. היה שמח לעזור לזולת בכל עת.
ביום בו נפגע עסק בעבודות עפר בדרום תעלת סואץ. עבד בתנאים קשים עד שכדור פגע בו.
גם בהיפגעו התנהג כדרכו – בשקט ובסבלנות. בקרנו את ישעיהו רבות בבית-החולים התענין היה בגורל חבריו ליחידה וחי יחד איתנו את העבודה והסכנות הקשורות בה.
קשה להאמין עדיין שישעיהו לא איתנו עוד. אנו נזכור אותו כפי שהיה – טוב, מסור טהור נפש.
יוסי
מפקד היחידה
מדבריה של אחותו של ישעיהו ציפי ז”ל
אני רוצה לשאלך אחי היקר,
מדוע עזבת אותנו כבר ?
הלכת למקום רחוק, ודאי נפלא,
אך לנו כאן בלעדיך, בכל זאת רע.
לא הכרתיך טוב כשהייתי קטנה
אך נהגת תמיד להרגיזני בהזדמנות ראשונה.
אחר כך לך תמיד סולח,
ובכל זאת נלקחת ממני, אח.
דם יקר שלמת ושלמנו עבורנו.
אך בזכותך, עם ישראל שקט יהיה על אדמתנו.
אדמתנו, כי שיכלנו אח ובן.
וישראל לך תודה – אמן !
אהוד, אהוב על כולם היית,
מרץ רב לצחוק, תמיד הוצאת.
חיוכך מעיני לעולם לא יעלם,
כי זה היה חיוך מפליא וחולם …
אך אם עזבת את האדמה צעיר ורענן
אנחנו יודעים שאותנו לא תעזוב לעולם.
גם אם אתה רחוק מאיתנו
אל תשכח תמיד להיות עמנו.
אנא סנגר על ישראל כמו שאבא ביקש.
אהב לעשות זאת כמו שאהבת, לקשקש …
איך יכולת לעזבנו כאן צעיר ורענן ?
ושוב אל תשכחנו שם למעלה, לעולם …
אחותך
צ י פ י
הולך תמים, ופועלך צדק ודובר אמת בלבבו
דברים לזכרו על ידי אביו ז”ל של ישעיהו ששה
להספיד, כלומר להפסיק להתיחס אל עתידו של אדם, היא בעיה קשה פי כמה כשמדובר בהורה הבא להספיד את בנו, כי כך דרכו של העולם, כי הורים, מרגע הולד בנם רואים בו המשך של חייהם הם.
ללא ספק קל יותר לחלום על העתיד מאשר לסכם עשרים שנותיו של עלם צעיר שאיננו עוד.
דומני, כי עשרים שנות חייו של ששה היו שנים מאושרות, הקשר עם הבית היה הדוק ביותר אם גם ללא תלות, יושרו ונאמנותו לגבי בני הבית היו ללא ערעור וללא דופי, גם מסירותו היתה ללא גבול, אמנם לא תמיד דעותיו או מעשיו הזדהו עם אלה של הבית אך כושרו לוותר וכוח השכנוע שלו היו כה גדולים שהחיים התנהלו על מי מנוחות.
יתכן כי מקור אהבה בנינו לעם ולמולדת נובע מתוך אהבת המשפחה, ששה, היה קשור בעמו ובארצו בכל רמ”ח אבריו. גאוותו היתה כי הוא יליד הארץ, לא הבין כיצד יכול יהודי לחיות מחוץ למדינת ישראל.
בשכבו בבית החולים בעת חום גבוה, בשעה שדבר מתוך הזייה שמענוהו עוסק בהצלת יהודים מן הגולה, הבאתם למולדת – אני יודע כמה חשוב היה לו הדבר, אופיני היה לששה, כי אהב את האדם באשר הוא אדם: עד מה ריחם על הפלחים הערבים והחיילים המצרים כבני – תמותה, כאבות וכבנים וכמה חשב כי יש צורך לעזור להם מבחינה סוציאלית והומנית.
אך אי צדק היה אחד הדברים בהם לחם בכל מאודו, הן לגבי עצמו והן לגבי אחרים. דרך אך דרך הלחימה שלו עבור זכויות וצדק היתה שונה מזו של אחרים.
הדרך שבה הסביר את עצמו, ברר, רכך ושכנע בדברי נועם, היתה בודאי הגורם שכל חברה, בגווניה השונים, רצתה ביקרו ושמחה לקבלו בתוכה כחבר שיכלו לסמוך עליו בכל עת.
חבר אשר מעולם לא גבה לבו, אשר לא התפאר ואשר דאג לכל בצנעה, כאילו מאחרי הקלעים.
תכונה זו הרגשנו היטב כהורים.
כאשר שוחחנו על החלמתו ועל רצוננו לקנות לו מתנה השיב : “לי מתנה ? על מה ? אני חייב לקנות לכם ! ” לא זכינו לתת ולא זכינו לקבל, אך נשארה לנו לזכרון מתנת האהבה הגדולה שנתת לנו במשל עשרים שנים קצרות.
א ב א
שמעון אשתר
לזכרו של אשתר (כתב רענן).
* אני זוכר *
אני זוכר בדיוק את היום בו אספה אותי
אימי מהגן באמצע היום ובהגיעי הביתה,
מצאתי את אחותי הגדולה בוכה על מדרגות
ביתנו יחד עם דודי מרדכי (אחי אביו של שמעון),
שמעון נפל “היא אמרה” ואני לא הבנתי מה הבעיה בזה!
הייתי בן 6 אבל דברים כאלו מתחברים לך ל ד.נ.א
ונצרבים בו.
אני זוכר את שמעון בפסח שלפני כשנכנס כאליהו הנביא
אני זוכר ! ששמעון נתן לי סיגריה ואבא כעס עליו.
אני זוכר ! את הסוברו האדומה, כל זה לפני ערב של הסעודה
בסוף השבעה ואת הכלב שמצאתי בשכונה באותו הערב
ושאספתי אותו הביתה ואני בן 6 וזוכר !
מאז הזיכרונות נהיו חזקים, ממש עצומים ! ואני זוכר את
ההורים, הדודים שלי נורא עצובים ואת הבכי של דודה לאה,
כמעט מדי לילה עם האלבומים, זוכר ומתחבא בשמיכה,
עושה את עצמי ישן שלא תדע שאני יודע שהיא בוכה ואני
כבר בן 7 ו 8 ו 9 ו 10 ואני בעצם אתה ! ואני מבלה את כל
חופשותיי אצל דודה לאה ודוד ניסים ואני זוכר את היום בו
קיבלתי את רובה הצלילה שלך והסנפירים, כי לי מותר הכל
ואת אוסף מחזיקי המפתחות שלך ואת אוסף הסכינים.
ואני זוכר אותך יותר ויותר כי אתה פשוט בי ! ואני מקבל את
כל מה ששלך ואת כל האהבה שרצו לתת לך.
ואני זוכר ! שהייתי השמח שבילדים, כי היה לי דוד גיבור !
ועוד המון זיכרונות ממך וממה שהשארת אחריך ובעיקר,
זיכרון אחד ענק וזו התמונה שעל הקיר, שפשוט נשארת
כמו שאני זוכר אותך.
אוהב ולא אשכח לעולם ת.נ.צ.ב.ה !
איציק קורן
דברים לזיכרו של איציק קורן
גבי אלעד אדליסט.
אני זוכר את איציק כמש”ק הנדסה בשארם אשייח בפלוגת הצמ”ה, בחור צנוע, שקט, מקצוען אמיתי, מבצע את כל המוטל עליו בזריזות / אמינות ובצנעה.
אחת לתקופה ירדתי לשארם לשבועיים / שלושה, בהנחית מפקד הגדוד, על מנת לפקח מטעמו על ביצוע העבודות ואחזקת הצמ”ה.
נהגתי ללון בחדרו הצנוע של איציק ונהגנו לשוחח רבות בענייני דיומא ובכלל איציק היה איש נעים סבר, אינטליגנטי ובר שיחה בלתי רגיל חבל על דאבדין ולא משתכחין.
יהי זכרו ברוך!
חיים שחם.
יצחק היה דוגמה לחייל ואדם, אהבתי את הבחור! וכשחזרתי לארץ אחרי שהות של שנים ארוכות, ידעתי שאני הולך ליצור קשר, אבל לצערי איחרתי במספר חודשים ואני רק יכול לחשוב עליו וזה דבר שמאד מצער אותי, ולמשפחה אני יכול רק לאמר שיצחק היה ולא נשכח.
יהי זכרו ברוך!
שיפוני גיורא.
יצא לי להיות עם איציק בשארם תקופה די ארוכה, בתקופה זו היה מש”ק משמעת ובמקום שלא היה צריך לעשות הרבה! הייתה המון הבנה לצרכים של כולם וכיבדו זה את זה ובניצוחו, אני זוכר את החיוך שהיה מתפשט על פניו ותמיד מצב רוח טוב.
במסגרת חיפושי את כל יוצאי גדוד 573 הגעתי ואיתרנו את משפחתו וחבל מאוחר !
יהי זכרו עימנו תמיד ובכל מפגש נזכירו ועם החברים שלצערנו כבר לא עימנו יותר.
יהי זכרו ברוך !
דוד מריאן
מריאן דוד דרור ז”ל.
דוד עלה יחד עם אימו ואחותו מרומניה לישראל בשנת 1965 והוא בן שש עשרה.
דוד נקלט במוסדות החינוך ובקיבוץ רמת יוחנן, לאחר תום לימודיו נשלח להדסה נעורים ורכש מקצוע במגמת הצמ”ה (ציוד מכני הנדסי) וסיים כמפעיל ציוד.
במחצית נובמבר 1967 גויס דוד לצה”ל והוצב בחיל הנדסה, את תחילת שירותו עשה ביחידת הצמ”ה המטכלית 654 בגזרת התעלה במלחמת ההתשה, דוד סיפר בזמנו כי בעת הפעלת הציוד היו מקרים שלא ניתן היה לשמוע את נפילת הפגזים או ירי הצליפות עלינו עקב נהמת מנוע הטרקטור, הבחנו בירי, רק כאשר נפלו פגזים בסמוך לנו או במקרה שרסיס פגז נפל על ידי על דוכן המפעיל, לא נרתעתי והמשכתי בעבודתי כדי לסיים את מלאכת ביצור החיילים.
בנובמבר 1970 השתחרר מיחידת הצמ”ה המטכלית שהפכה לגדוד 573.
דוד שירת בקבע בהמשך דרכו לאחר שהשתתף בגולן במלחמת יום הכיפורים ועלה בסולם הדרגות לדרגת רס”ר בחיל ההנדסה, בהמשך שירותו נטל חלק במבצע ליטני, בתום הקרבות נתקל ביחד עם מספר מחבריו במארב מחבלים ודוד נפל בקרב הזה בתאריך כ”ז אדר ב’ תשל”ח 5/4/1978 והוא בן 29 הי”ד, דוד נקבר לאחר שהוחזרה גופתו לאחר מבצע שלום הגליל והוא נקבר בבית העלמין הצבאי בנהריה.
אסתר דרור
דברים לזכרו של דוד מריאן בעלי ואבינו היקר.
אמיתויות
פגשתי את מריאן בעכו, עיר בה התגוררנו שנינו, הכרנו על שפת הים, מריאן היה בחור יפה תואר בלונדיני כחול עיניים והתאהבתי בו במבט ראשון ומאז לא נפרדנו עד יומו האחרון.
בימים שהכרנו מריאן היה על סף גיוסו הצבאי, כשהגיע לארץ הוא התחנך בקיבוץ רמת יוחנן ולאחר מכן, למד במוסד הדסה נעורים במגמת צמ”ה והתמחה בו לעומק.
ב 1971 נשאנו ונולדו לנו תאומים, מריאן השתחרר מהצבא אך לאחר מלחמת יום הכיפורים החליט לשרת שירות קבע.
חיינו התנהלו על מי מנוחות עד יום 5 באפריל 1978, באותו יום, חיכיתי לשובו וכשאיחר צלצלתי לבסיסו וניסיתי לברר מה קרה, לאט לאט התחלתי להבין שקרה אסון !
באותו יום הוא נשלח עם חברו יוסי ויזל הנגד להחזיר ציוד מכני מאתר פעילות, הם לקחו איתם מילואימניקים כתגבורת וחיפוי, כשהגיעו לאתר התבשרו כי אינם יכולים לקחת את הציוד כי הוא נמצא בפעילות, בדרך חזרה פגשו אזרח שהיה במדים ויוסי ויזל ביקש לעצור ולקחת אותו כי הוא הכיר אותו מקיבוץ נאות מרדכי, לטענתו אותו הבחור יהודה גלב, הינו מורה ומדריך בבי”ס שדה והכיר היטב את כל הדרכים באזור, יהודה הציע קיצור דרך והם קיבלו את עצתו, בהמשך הוא הציע להם להצטלם ליד אתר הסטורי.
בהמשך דרכם לאחר מכן, הם הגיעו למחסום שהיה אמור לעצור אותם, ובדיעבד התברר כי חיילי המחסום ישנו או לא היו ערים לעובדה שהרכב עומד להיכנס לאזור אסור, הרכב עם החיילים נכנס לשטח אויב ומהר מאד הם היו מוקפים במחבלים שהסתערו עליהם וירו עליהם מכל הכיוונים, יוסי ויזל וחברו יהודה גלב הצליחו להימלט מהמקום.
אחד מהחיילים נשבה ונותר בחיים, מריאן לפי סיפורו של אלי ויזל נפצע בראשו.
במשך תקופה ארוכה לא אמרו בצורה חד משמעית מיהו השבוי, לכן תקופה ארוכה חייתי באי וודאות ורציתי להאמין שהוא השבוי החי, שנים ארוכות היו הוא וחבריו בחזקת נעדרים, רק לאחר מלחמת שלום הגליל בשנת 1982 הוחזרו גופותיהם של החללים ובניהן גופתו של מריאן (דודי).
בעקבות המקרה נערכה חקירה של הצבא ואני קבלתי העתק מהדו”ח הנ”ל שבו מפורט האירוע.
אני, בני ונכדי, זוכרים אותו באהבה רבה, הי”ד .
מילים אישיות לזכרו של נאג’י
הכרתי את נאג’י בהיותי קצין צעיר ביחידת איסוף שלל מלחמת ששת
הימים, ברחבי חצי האי סיני. בסיס היחידה היה במחנה מצרי נטוש
במקום נידח למדי )כמו כל סיני( ושמו, ג’אבל ליּבני.
גרעין צוות האיסוף של ציוד הנדסי, היו חמישה או שישה אזרחים
עובדי צה”ל, ואנשי מילואים אשר באו לתקופות של חודשיים שלושה.
עם בואי ליחידה, נוצר מצב מוזר למדי, עבורי. היה עלי לפקד על
הצוות בעבודות האיסוף, ההעמסה, חילוץ ועוד.
האנשים היו כולם “שועלים ותיקים” מבוגרים ממני בכעשרים שנה או
יותר, בעלי מקצועות שונים – מכונאים, נהגי טריילרים, מנופאים –
בעוד אני הייתי טירון בכל אלו.
הצוות כולו הסתכל עלי ב”עין עקומה”, ואפילו שמעתי פעם מאחורי
גבי, “שלחו לנו את הילד הזה שיפקד עלינו”.
בין אנשי הצוות, היו נאג’י ומורנו.
דרך הפעולה אשר בה נקטתי בכדי ליצור אווירה טובה, הייתה
פשוטה למדי. השתתפתי בכל העבודות כאיש צוות רגיל, קשירת
כבלים, חיבור שאקלים, אבטוח מטענים על גבי המשאיות וכל עבודה
אחרת.
הראשון אשר שבר את הקרח שבין אנשי הצוות לביני, היה נאג’י.
יצאנו לחופשת שבת מג’אבל ליבני ביום חמישי בסביבות השעה
00:22 ,בקומנדקר צהלי רעוע למדי, וכשעברנו את מרכז העיר עזה
בכשנים או שלושה קילומטרים, “שבק” הקומנדקר ושבת מלכת.
המקום היה לא בטוח בעליל, היו עוד צלפים בשטח.
היה ברור לי שעלי להזעיק גרירה לקומנדקר, לפחות למקום בטוח,
אזור הממשל והמשטרה במרכז היה מקום ראוי בעיני.
שאלתי את החברה מי מתנדב לבוא איתי ברגל לממשל, ולא היו
מתנדבים.לקחתי את הנשק )קרל גוסטב ואקדח תופי(, כדור בקנה
ויצאתי אל הממשל.
בממשל הערתי את הקצין התורן אשר שלח איתי ג’יפ של הממשל
כדי שיגרור אותנו אל הממשל. וכך אכן היה.
ליד הממשל, אמרתי לאנשים לקחת את הציוד ולרדת מהקומנדקר,
ועצרתי אוטובוס הסעות שעבר במקום ואמרתי לאנשים לצאת לביתם
ושאני אדאג לתיקון הקומנדקר ואביא אותו צפונה.
כל הצוות עלה לאוטובוס חוץ מנאג’י אשר אמר לי, לא אּבישי
)ב דגושה(, אני נשאר איתך.
ניסיתי לשכנעו בכל יכולתי שיסע הביתה למשפחתו ושאני אסתדר עם
הקומנדקר, אך ללא הואיל. נאג’י התעקש להשאר איתי, וכך אכן היה.
מאותו היום והלאה, הפכנו לידידים של ממש.
למדתי להכיר את נאג’י, את חוכמת החיים שלו, את חוש ההומור
שלו, את ליבו הטוב ואת המקצועיות המדהימה שלו.
בהמשך שרות החובה שלי הצטרף אלי נאג’י גם במסגרת תפקידי
בבקעת הירדן ובהמשך ביחידת הצמ”ה המטכלית 654.
תמיד ובכל מקום, זכורים לי מזגו הטוב, והיכולת לתקן כל כלי.
נאג’י היה איש יקר, יהי זכרו ברוך.
אבישי לידור
01 בפברואר 2023
חן מורנו
הספד לצביקה גולדמן – 23 מרץ 2014 הרצליה.
הספד לצביקה גולדמן – 23 מרץ 2014 הרצליה.
לו יכולנו להשיב את הרגע בו תוכל להגיב
ולראות שאתה שם לא לבד, אלא כאן ביננו עמנו.
להרגיש את החום והאהבה שכולם מעניקים לך,
לראות את החברים שהיו לך חלק יפה בחיים
המומים וכואבים ולא מאמינים שאתה לא כאן.
הותרת זיכרונות רבים בראשנו וברגע הכל נדם
והפכת להיות האדם שחסר לנו, למשפחה ולכולם.
את צביקה הכרתי עת סיפחוני לאוגדה 252 ברפידים
יחידת הצמ״ה המטכלית ביצעה את מתקן הכלואים בנחל, עת
אריק שרון הנחה לקראת המבצע לניקוי עזה עם מאיר דגן
ואנו המשוגעים אנשי הפלדה בצענו המשימה בחצי הזמן.
לקחוני לשכול ואני כמהנדס צעיר מוניתי לעוזרו של ה״זקן״…
צביקה גולדמן האיש והסיגריה הנצחית בהנדסה אוגדה
היה שם דבר במרחבי סיני. חדד, יהודה כהן, פינקו ועוד.
כל הקדמה ייעודה לספר כי הכירותי היטב את צביקה
בימיו הטובים, עת היה מנוסה בן 37 ואני עול ימים בן 24.
הוטלו עלינו עשרות משימות ברצף יומם וליל ואת כולן מילא
צביקה בדבקות, מקצועיות רבה, בדחיפה ומחשבה מספר
צעדים קדימה, תוך הבנת המשימה, מה קדם למה, הכנת
הכלים התואמים והנדרשים למשימה ובעיקר עמידה בלו״ז.
זוכר אני את הרמת הסוללות לאורך התעלה בעת ההתשה
ובעיקר את זו שלפני ״טמפו״ הארורה. את דיפון המוצבים
מהמזח ועד הים, את רמפות הטנקים, החצרות ותשתיות
להכנת שטחים לכניסת המיוחדים פנימה לרוצץ ראש הנחש.
בצענו דרכי אורך ודרכי רוחב כדוגמת ״דרך צביקה״ החיונית
שחיברה כביש הרוחב מהג׳ידי לאיזור הנברונים המזח והכפר.
צביקה הקפיד להנחות המפקדים הצעירים להגיע להשגיות ובזמן.
על הסיגריה הנצחית לא ויתר ! לא אצל שכול ולא אצל האלוף מגן.
הנאמנות לעבודה ולמשימות ריתקה אותנו שבועות רבים ברפידים
תוך כדי ספורים על מבצעים ובעיקר על אהובתו הצעירה ירדנה, אך
בעיקר לתכנן לסיים העבודות שהלכו ותפחו שכן היה על מי לסמוך.
ולא רק משימות מעל שקבלנו, אלא היו רעיונות רבים שהמצאנו
חדשות לבקרים, לחזק המיגון ולפרוץ דרכים להיערכות לקרב הבא.
דוגמאות: מעקפים בצמתים שהוכיחו עצמם במלחמת יום הכיפורים,
הרעיון המחשבה התכנון והביצוע של ״אום מחצה״, פריצת המצוק
ועלייה לכותל המזרח עבור מתקן מודיעיני שהשלמנו בקצב מטורף.
עליינו להזכיר את הפרויקט שהיה גולת הכותרת עליו סיפרת בכנס:
הכנת מודל לתעלה באזור זיקים לפני מלחמת יום הכיפורים שבה
הבאת את יכולותיך המקצועיים באופן מכסימלי לתפארת צהל וההנדסה.
ועוד מדברי חברנו דודו עמר:
צביקה היה מעמודי התווך ומהגורמים שקידמו והצעידו את יחידות
הצמ״ה קדימה בעוצמה עוד קודם למלחמת יום הכיפורים.
צביקה היקר
לך למשכבך בשלום, בשלוה ונחת כי את שלך עשית ובגדול לרבות
משימות נוספות ולרבות הגשר היבשתי בתעלה שכולם סייעו לכך.
זכור את המילים הטובות שהשמענו בפניך במפגשים האחרונים
בעת הסעודות הכיפיות עם החברים, ולא עצרנוך מלספר את שבליבך.
תרמת תרומה אדירה לביטחון המדינה אותה כה אהבת, העמדת דורות
של מפקדים תוך מילוי ראוי ומושלם של המשימות ובעמדת דוגמא אישית.
תחסר לי מאד שלא אראיך עוד בעת צעידתי דרך המעבר ברעננה ב״טרנט״.
יהי זכרך ברוך חבר יקר
אינ׳(אל״מ מיל׳) רמי חנדלי
דברים לזכרו של יצחק זנזורי ז״ל.
הדברים המופיעים כאן נמסרו ע״י אשתו של חברנו מלכה ג׳ינה זנזורי.
יצחק היה בשרות מילואים באינתיפאדה הראשונה בחאן יונס וברפיח, בשנת 1989 כשהוא משמש כנהגו של המפקד וקצין נוסף בג׳יפ, שהיה בפעילות ומלא באמצעי לחימה.
תוך כדי הפעילות, המפקד והקצין ירדו מהג׳יפ ופתחו במרדף אחרי חולית מחבלים מתפרעים, יצחק מצא את עצמו לבד בג׳יפ כשהוא נוסע אחריהם, תוך כדי המרדף יצחק איבד קשר עין עימם ואיבד את עקבותיהם ונכנס לדרך ללא מוצא וכשניסה להסתובב, יצאו מאחרי פחים גדולים חוליית מחבלים מתפרעים, שהחלו להדוף אותו, כיתרו אותו והחלו ליידות עליו אבנים, בלטות ובקבוקי זכוכית, הוא הוכה מכיוון ונשאר בג׳יפ שלא רצה לנטוש אותו כיוון שנמצאו בו אמצעי לחימה, נלחם בהם תוך שהוא נועל את דלתות הג׳יפ מניח את נשקו על רגליו ומזעיק בקשר עזרה, המפקד קרא לו והצליח להגיע אליו תוך כדי ניווט, יצחק נסע קדימה ואחורה ותוך כדי כך, עלה עם הג׳יפ על משהו כל זאת בחשיכה בנסיעה לאחור, כשמצאו אותו הוא פונה.
מאותו הרגע! הוא לא הצליח להירדם גם כשאושפז וטופל ונשלח לקב״ן, למחרת היום, החזירו אותו הביתה בג׳יפ חבול כולו, מאובק עם שריטות משברי זכוכית על ראשו ופניו, כי עוד בדרך מהשטח המשיכו פורעים להשליך עליהם אבנים ובקבוקים.
כשאושפז לאחר מכן בתל השומר, קבעו לו מיד קב״ן ומאז יצחק עבר ייסורי גיהינום, בעיקר בלילות כשהיה מתעורר מסיוטים, (תוך כדי שהיה עובד חלקית) ובטיפולים פסיכיאטרים שליוו אותו בהמשך, הוא טופל בכדורים אין סופיים ואשפוזי יום במשך חצי שנה.
אחרי התקופה הזו של טיפולי הפסיכיאטריה, יצחק טען שאינו מרגיש טוב וחולשה כללית, לקחתי אותו לרופאה ובוצעו לו בדיקות דם ותוך כדי, התבשרנו שתפקודי הכליות שלו אינם תקינים וגבוהים מאד, אחרי כל הבירורים, ניסו לעשות ביופסיה וכבר אז הסתבר שהיה מאוחר ושזה נבע מכמויות הכדורים שנתנו לו במרפאת הפסיכיאטריה, משרד הבטחון הכיר בכך ויצחק נשלח להשתלת כליה בדרום אפריקה בשנת 2001, יצחק ניצל מהעייפות שלו וההשתלה עברה בשלום.
אך כדורי נוגדי הדחייה של הכליה שקבל גרמו לו לסוכרת, יתר לחץ דם ומחלות רקע נוספות, הקשה ביותר! שהתפתחו אצלו גידולים סרטניים מהכדורים נוגדי הדחיה.
יצחק היה במעקבים בכל מיני מרפאות במשך שנים! ועבר גם הקרנות, ולאחר מכן נמצא שבבדיקה שנעשתה, כי הבריא והפטיסי יצא נקי, שמחנו! ואז חצי שנה לאחר מכן, יצחק קבל אירוע מוחי ודימום בגזע המוח והפך משותק בחצי גוף, לא דיבר ונגאל מייסוריו כשבסופו של דבר נפטר! והכל בעקבות יתר לחץ הדם ושהוכר שמההשתלה והכדורים שקיבל שמצד אחד שמרו ומצד שני, הרסו דברים אחרים בגופו.
חודש ימים לפני שנפטר נקבעה לו וועדה רפואית עם נירולוג ושקבעה חד וחלק שכל זה קרה בגלל לחץ הדם שגרם לאירוע המוחי.
יהי זכרו של יצחק ברוך ובלבנו תמיד.