מזיכרונותיו של דקל אריה

מזיכרונותיו של דקל אריה

סידני אוסטרליה
אפריל שנת הקורונה.
שנים שלא כתבתי בעברית אני מקווה שלא יהיו לי יותר מדי שגיאות !

אתמול נוצר לו קשר עם עבר רחוק של קרוב לחמישים שנים של משהו, שלא ידעתי אם זה חלום או אמת ולכן אני אנסה והעלה את הרוב בכתב במחשבה שזה היה באמת.
גרתי בקיבוץ גבולות בדרום, מלחמת יום כיפור התחילה ב 6/10/73, תוך יומיים הקבוץ התרוקן מגברים והיה שקט מפחיד! בשעה 16:00 ב 9/10 בערב הגיעה ניידת משטרה ושאלה עלי הראו לי מכתב צבאי שלא הבנתי מזה כלום רק הבנתי שלמחרת אני צריך “להתחיל” , לקחו אותי לקיבוץ שובל ולמחרת שלחו מונית לבאר שבע אם אני זוכר טוב היינו בסביבות שמונה ותוך שעה לקחו אותנו לבקו”מ, עשינו את כל הניירת, קבלנו מדים ואנחנו חיילים ! אחר הצהרים אני חושב שכולנו נכנסנו לאוטובוס אחד ונסענו לסירקין, בדרך ליד שדה התעופה ראינו גלקסי הראשונים שנחתו והביאו ציוד חרום.
בסירקין לא היו מוכנים ולא ידעו מה לעשות איתנו ומה שידענו שחלק מהעלית הצבאית לא רצו לגייס אותנו וחלק כן ולכן היינו “בלימבו”.
אחרי כמה ימים התחלנו קצת באימונים, ניקינו את החצר הקטנה וחלק מאיתנו סידר את מחסני האב”כ, בער הייתי יוצא עם החובש שהיה מהנח”ל לראות סרטי קרטה זולים בסירקין, אחרי כמה ימים קבלנו נשק רובי צ’כי 7.62 תותח ממלחמת העולם הראשונה, קבלנו ארבע מחסניות של חמישה כדורים, מחסנית אחת לאימונים והשאר למלחמה, חוץ מהמזכירה והמפקד היה שם סגן שהיה השליש והוא היה צריך ללמד אותנו לירות, אני חושב שאחרי הירייה הראשונה הוא חטף מכה נוראית בכתף, לא נורו שום יריות נוספות חוץ משמאוחר יותר השתמשתי ברובה שלי לצליפה בעיר סואץ נגד צלפים מצריים שישבו מולנו במגדל מים אבל זה מאוחר יותר.
דיין רצה לשלוח אותנו ישר לקוים ומפקד חיל הנדסה לא היה מוכן, פיקוד הדרום היה מוכן לצליחה, פיקוד צפון היה מוכן לעלות לרמה ולא היה להם מספיק ציוד ואנשים, אבל בסוף חיל הנדסה ניצח ושלחו אותנו לטירונות מקוצרת בבה”ד 4 אני חושב לשבועיים, חזרנו לסירקין ופיצלו אותנו לשנים חצי לצפון וחצי לדרום ואני לדרום.
אחר יום יומיים עלינו לאוטובוס מוקדם בבוקר ונסענו בלי הפסקה עד למסעדה הכי טובה בעולם הדגים באל עריש והחישוב היה שאנחנו צריכים להגיע לתעלה בחושך, עברנו כמעט את כל סיני והאוטובוס כיבה את האורות ובאור כוכבים והירח הגענו לתעלה וחלום המלחמה התחיל.
בין אורות הכוכבים וירח התחלנו לראות את מחיר המלחמה, ציוד שרוף, גשר גלילים מפוזר בכל צידי הכביש וריח של דלק שרוף, האוטובוס עצר ליד מה שנראה בהתחלה דינה אבל זו היתה סוללת מגן ליד גשר התמסחים, באותו זמן התחילו בגשר היבשתי והתחילו לאסוף טנקים וכל מה שהיה לא בשימוש ודחפו למים וכל זה נעשה בלילה ועוד פעם לא ידעו בדיוק מה לעשות איתנו ! אני חושב שהיינו בסביבות עשרים חיילים, את הלילה הראשון העברתי בשינה על הסוללה.
אני לא זוכר מה היה לפני ומה היה אחרי אבל אם רני זוכר טוב העבודה הראשונה שקבלתי זה להרים סוללות מגן בבסיס מפקדת החטיבה החדש לא זוכר את שם המקום, נסיון הפעלה ראשון לא היה לי בנעורים כי הרוב היה תאוריה וגם לא ראיתי את עצמי כמפעיל, קבלתי ד-8 ולך תתחיל לדחוף חול נגד האוהלים, אחרי כעשר דקות ברחו בצעקות כל מפקדי החטיבה מרימים ידיים כדי לסמן שהפסיק וחשבתי כבר עשר דקות ראשונות של וכבר הרגתי מישהו? עצרתי את המכונה והלכתי לראות איזה נזק עשיתי! דבר ראשון הריח ודבר שני בדקתי את החול והכל היה בסדר, סולל סוג א’ ולא הבנתי מה כל הסיפור חוץ מהריח עד שאחד מהם לקח אותי למפקדה והראה לי בפנים שש גופות של מיצרים שהתגלגלו פנימה ואז הם הבינו שאת המפקדה יש להעביר שהם הקימו אותה על בית קברות זמני של מיצרים והם לכן צריכים להעביר את הכל.
אחרי כמה ימים בהעברה של מפקדת החטיבה הם החליטו שהם רוצים תעלה של שנים עשר ק”מ, לא זוכר למה הם רצו את זה אבל זו העבודה הכי דפוקה שעשינו! קבלנו שני מחפרי “בוסיירוס” קו ישר ותתחיל לחפור! כשגמרנו 12 שעות עבודה אחרי החמש שעות הראשונות כבר הכל נקבר בחזרה וכשבאנו למחרת ביום השני כל העבודה של יום אתמול הייתה שטוחה ויפה והפרויקט נגמר.
אני לא זוכר מי בא לאסוף אותי! אני חושב שזה בן-זקן להראות לי עבודה חדשה, נסענו עד לתעלת המים המתוקים בצד המצרי, לכפר קטן של איזה עשרה מבנים מחמר גן עדן של מנגו, חצילים, פלפלים (יש לי תמונות משם אני חושב שבן-זקן צילם אותן ואני חושב שהוא היחידי שהיתה לו מצלמה) מקסים המקום, הביאו לי ד-8 וחמישיה והראו לי סוללת חול עצומה שאני צריך לחתוך את הקצוות שאם אני מקבל פקודה תוך כמה שעות אני צריך לפתוח מעבר של שש עשרה מטר לפחות למעבר “תמסחים” לצליחה לצד המזרחי (לסיני מול הארמיה השלישית הנצורה הערת עורך) אבל בינתיים גילינו שכל השטח מלא בפצצונות ממצרר אז ביומיים הראשונים שלי רק נסעתי וניקיתי את השטח ופוצצתי אותם על ידי השרשרת של הטרקטור, כל יום בסוף העבודה הייתי חוזר עם הטרקטור למפקדה שזה בערך 12 ק”מ.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי באותו המקום, מדי כמה פעמים היו שולחים נגדי טילי נ”ט אחרי שהורדתי חלק מגובה הסוללה ויום אחד הם הצליחו ואחד הטילים לקח את המנוע וקבלתי ד-7 חדש מויטנאם, מה שאני עוד זוכר שהתחלתי להרגיש שם כמו בבית אחרי האוכל של הצבא היה שם הכל טרי והתחלתי לטגן חצילים, לאכול מנדרינות, הייתי לבד וחוץ מכמה טילים היה שקט.
יום אחד באו שני ג’יפים ומאחד מהם יצא לדבר איתי מישהו ושאל כמה שאלות על מה אני עושה וכו’ סיפרתי לו על החצילים והוא החליט להישאר ושכולנו נאכל ביחד חצילים מטוגנים, בסוף הוא שאל אותי מה אני צריך ואמרתי לו סיגריות כי נשאר לי רק סילון! הוא נתן לי שתי חפיסות של מרלבורו מתנה משמים ולפני שעזב הוא אמר לי שמהיום אני טוראי ראשון (טר”ש) והוא תת אלוף קלמן מגן והוא ישלח מכתב רשמי למפקד שלי.
בסוף החליטו לא לחצות והעבודה שלי נגמרה! היינו צריכים לעשות עוד איזו עבודה והלכתי עם בן-זקן לבדוק מעל “אגם המר” איזה מקום ובסוף גילינו שאנחנו עומדים מעל מאגר עצום של דלק ומה שהיינו צריכים לעשות בוטל.
עברנו לבית מלון (לקזינו הערת עורך) בעיר סואץ, עבודה ראשונה שלי בעדבייה עם 988 העבודה עבודת לילה, בחיים שלי לא עבדתי (לא יודע איך קוראים לזה בעברית לאודר) ועבודה ראשונה בחושך אבל בלי אורות הכל על 400 משאיות בגודל של כף 988 להעמיס עליהן חצץ לגשר (מעל התעלה הערת עורך) אחרי כמה ימים אני חושב שנשארנו רק עם איזה מאה משאיות.
לזכותנו בניית הגשר היבשתי נחשב לאחד המבצעים הכי גדולים בעולם.
יום אחד נחתו שני הליקופטרים ואמרו לי שאני צריך לקחת ציוד חם, קבלתי מעיל ואת חפירה קטן, אמרו לנו שאנחנו צריכים לשבת בקצוות שנוכל לקפוץ מתי שיגידו כי ההליקופטר לא יכול לנחות, עלינו ותוך עשר דקות אמרו לנו לקפוץ על קצה של הר הר “העתקה” עלינו עוד איזה מאתים מטר וגילינו בסיס קטן, רוח וקור נוראיים ודבר ראשון היינו צריכים למצוא לעצמנו פינה ולחפור לעצמנו “שפניה” אבל לא היה מה לחפור אז אספנו אבנים ובנינו “שפניות” ובשיט הזה ביליתי שבועיים, אחרי יום יומיים זרקו לנו שני דוזרים קטנים ןהיינו צריכים להתחיל לפרוץ דרך מלמעלה, כל יום בשעה ארבע עד שש פגזים, בלי סוף ולא פחדנו מהפגזים אבל מאבני הבזלת שעפו לכל כיוון כמו סכינים ואני חושב שרוב החיילים שנפגעו או נהרגו זה מהאבנים.
הסיוט נגמר ! הכביש (הדרך) נגמרה ובסוף אני חושב שרק מכונית אחת הצליחה לעלות וזו הייתה פז’ו 404, ובזה נגמר סיפור כביש הסיוטים.
אריק שרון לקח את העיר סואץ ברגע אחרי האחרון, אנחנו ישבנו בבית מלון 4 כוכבים ומאחורינו ישבו המצרים, מאחוריהם היה הכביש שלנו והם היו צולפים עלינו ממגדל מים, ניסינו להוריד אותם עם טיל והטיל פגע בבית מלון אז החליטו לבנות סוללה לכל אורך הכביש והיו לנו כמה ד-9 ובאותו הזמן כל הכלים היו אזרחיים מגויסים חדשים שהביאו אותם מהנמל, התחלנו לבנות את הסוללה מהעיר לכיוון המים והמשיכו לצלוף עלינו ואז הרובה של ממלחמת העולם הראשונה נכנס לשימוש והצלחנו אבל לא נשארו לי כדורים אחרי זה הרובה נעלם (הוא היה בגובה שלי), כשהגענו אחרי שני ק”מ לאזור הביצות אחד הד-9 שקע וניסינו למשוך אותו החוצה והשני שקע ואני חושב שעד היום הם שם !בזה אני חושב נגמר הסיפור של הגדה המערבית בסיני.
באלוהים בחיים שלי לא כתבתי כל כך הרבה ואני רק בחצי, נעשה הפסקה של גבינת קממבר עם עגבניות וכוס קפה ונמשיך לצד המזרחי, אני צריך גם לכסח את הדשא.
עברנו לרפידים והסכמי ההפרדה נכנסו, נשלחתי לצד הצפוני לא זוכר את השם של מקום החטיבה, קבלתי 950 והייתי צריך לנהוג על כביש הפלסטיק קרוב לעשרים ק”מ לשני מוצבים “בודפשט” “ומפצח” קו מזינו הישראלי ולפרק כמה שאנחנו יכולים בלי הפסקה למשך שבועיים, זה היה טרוף יום ולילה בעיקר מתעלות מיגון, אחרי שבועיים אמרו לנו לעזוב לפחות למרחק של שני ק”מ ופוצצו את שני המוצבים בכמות עצומה של טי. אנ. טי שכל האזור זז כמו רעידת אדמה, התחלתי לחזור לחטיבה ונפלה עלי עייפות נוראית ואסור לסגור את העיניים כי אתה יוצא מכביש הפלסטיק ואתה שוקע כי הכול היה ביצות, הגעתי בשלום אבל מפורק בפנים החטיבה נכנסתי למה שהיה כתוב משרד, פתחתי את הדלת ובשולחן ישיבות ישבו איזה עשרים אגשים וכולם צעקו שאני יעוף משם והתחלתי למלמל שאני צריך לנסוע הביתה כי נגמרה לי האנרגיה, בני הזונות המשיכו לצעוק שאני הלך לכלא אם אני לא יוצא וסגרתי את הדלת, עמדתי לצאת ומישהו קרא לי ואמר חייל אני זוכר אותך ונתתי לך טוראי ראשון אתה מהטרקטורים, בוא ויצא החוצה הלכנו לפקידה ואמר לה שבפקודה אני עולה על המטוס הראשון ויוצא לחופש שבועיים שהוא מעלה אותי לטוראי (כנראה הכוונה לרב”ט הערת עורך( חתם לי על פס אמר בהצלחה והלך.
נסעתי לגבולות לשבוע ועזבתי בטרמפים לכיוון קיבוץ אילון לבקר את ההורים, בהרצליה עצרה לי מכונית פליימוט צבאית, ישבתי מאחור עם עוד חייל, מלפנים היה הנהג ואשה בשחור, בשלב מסוים הייתה לי הרגשה שמה שהם מדברים קשור אלי ובעדינות שאלתי מה קרה ושאני חושב שאני יודע על מי הם מדברים והאשה אמרה שאתמול בעלה קצין גבוה בצה”ל מת מהתקף לב והם נוסעים לחיפה להודיע להורים שלו, שאלתי לשמו ואז היא אמרה לי קלמן מגן ואני פרצתי בבכי, כל חלום המלחמה הזאת התפוצץ לי במכונית והבן אדם היחידי שהראה לי איזו אנושיות מת ואני יושב במכונית עם אשתו שנוסעת להורים שלו כשנרגעתי הראיתי לה את הפס שיש לי שחתום בידי בעלה.
חזרתי לרפידים קבלתי את דרגת הטוראי (כנראה הכוונה לרב”ט כאמור הערת עורך) ואז רוב העבודות שקבלתי היה ניקוי בסיסים נטושים ובסיסים שנבנו, הייתי מליונר כי הייתי אוסף את כל הבקבוקים ואני חושב שעד היום השק”מ חייב לי כסף כי לא היה מספיק סיגריות ומצופים לשלם לי על הבקבוקים.
היו זמני טובים ! תמיד הייתי נספח ליחידות שלא ידעו מי אני ומה איתי וכשהייתי מגיע ליחידות הייתי אומר להם שלא יצאתי לחופשה וישר היו נותנים לי פס וכשהייתי מגיע לבסיס שלנו ברפידים גם הייתי מקבל פס ואם לא !  הייתי כל סוף שבוע בורח כך שאני למעשה לא זוכר אולי יום שבת אחת שהייתי בבסיס, אני זוכר שיום אחד מאחת הבריחות שלי בערב של יום שבת ואני שומע יריות בבסיס ואני רואה את המפקד שלנו רץ בתחתונים ומישהו עם עוזי רץ אחריו ויורה באויר, נראה כמו חתונה בדואית, בסוף תפסו אותו ואני לא זוכר את השם שלו הוא היה במחזור שלי ושעברו לידו הוא היה אומר “אתה רואה כך משתחררים מצה”ל בכבוד”.
אחת העבודות שעשיתי הייתה רחוקה מהבסיס והייתי צריך לחזור בנסיעה והיה לי 950, בשלב מסוים נתפסה לי אחת האצבעות בין ההגה לידית המהלכים (היה מקום לגריז) ונמחצה, התחיל לצאת לי דם מהאף וכשהגעתי לבסיס לא הצליחו לשלוט בדימום מהאף ולקחו אותי לבית חולים והמסקנה שהם הגיעו אליה, שיש לי וורידים עדינים באף וזה מסוכן בשבילי להיות בסיני והחזירו אותי לסירקין.
בסירקין לא היה לי מה לעשות ומצאתי אופנוע בי. ס. אי, סידרתי אותו והייתי חורש את שדה התעופה, היה לנו ד -200 והייתי גונב אותו מדי פעם וגם השליש היה גונב אותו מדי פעם כך שהייתי במצב די טוב.
פירקו את היחידה ונשלחתי לבסיס חיל האויר בחצרים ובמזל קבלתי לפני כן סמל, כי זה הדבר הכי דפוק שיש! התפקיד שלי היה לנקות מטוסים שמתרסקים על המסלול אבל אף אחד לא התרסק ולא היה לי מה לעשות ובקשתי העברה ולפני שאני משתגע והעבירו אותי למרחב שלמה, עבדתי על מערכת הנסיגה בראס סודר ואבו רודס והבסיס שלנו היה בא – טור, פנטסטי ! ושנה אחרונה התות של העוגה בסיס בנואיבה ובנינו את הכביש לסנטה קטרינה אם בן אדם מקסים בשם גברוש.
מספיק חשבתי לתקן את כל הכתיב אבל אין לי כוח ואני מקווה שתבין את הכתוב ומקווה שעזרתי בקצת אינפורמציה.
ד”ש חמה לאבי בן-זקן שמצאתי אותו איש ישר וטוב לב !

ממני חבר לטרקטורים אריה.