כוננות צפון –שמחה
בגדוד היה מושג כוננות צפון, כולנו הכרנו את המשמעות של הכוננות הזו, גם כשהיינו אמורים לצאת הביתה לשישי שבת מבסיס האם בסירקין, לא ידענו עד הדקה התשעים אם נצא או שברגע האחרון יקבלו הנחיה ממפקדת החייל או איך שזה התנהל אני לא יודע בדיוק! אבל את המשמעות כולנו ידענו שהיציאה שלנו עלולה להתבטל גם ברגע האחרון ואז מתחילה התרוצצות שלנו נגד הזמן להכין את הציוד האישי לבדוק את הטרקטורים, שהכול מוכן ומצויד כמו שהנוהליים קובעים וכול זה! אחרי שכבר היינו כאמור להיות אחרי מסדר של צדוק ארוכים ומזומנים ליציאה הביתה, נדרשנו במהירות להיות מוכנים למסדר של ניסים טולדו אשכנזי ובני ההודי שמעליהם ניצח על התזמורת גבי, צמח וחי חי, זו הייתה התארגנות מהירה להפליא, שכולם לקחו בא חלק מביניימי במחסן ועד המג”ד בוצו שהסתובב ופקח עין על התארגנות הכוח שאמור לצאת והכוח התומך נאגי, חולית חימוש עם הנ”נ מלכת הכביש המפורסם (על הברזנט של הנ.נ היה רשום מלכת הכביש, בטח בהשראת הסרט מלכת הכביש עם גילה אלמגור שרץ אז בבתי הקולנוע ) גיורא, קלומיטי, מורנו, כולנו לקחנו חלק בהתרוצצות הזו והנה סוף סוף מתחילים להגיע המובילים, בדרך כלל מובילים אזרחים של תעבורה או של בעלים פרטים אחרים, כן מדובר בשנת 72 – 73 ואז מתחלים לעלות את הכלים בניצוחו של ניסים, עד היום זכורות לי תנועות ידו והשריקות שלא בזמן הכוונת הכלים בתהליך העמסה של הכלים, זובין מאטה המנצח של תזמורת ישראל, יכול היה ללמוד מנסים ניצוח בלי לפגוע באף אחד.
זהו! העמסנו את הכלים, את הציוד האישי שכלל מזרון מגולגל חגור קסדה וארגז העץ (תחמושת לשעבר) שכול מפעיל היה מצויד בו לצורך אחסון של הציוד האישי, כול זה כמובן אחרי המסדר שאפילו מספר הכדורים במחסניות נבדק זה 573 יחידה צמה מובחרת הכול טיפ טופ .
ויוצאים לדרך, זאת אחרי שנפרדים מכול מי שנישאר בבסיס, מי זוכר בכלל שההינו אומרים לצאת לחופשת שבת! מתחילים בנסיעה איטית רועשת וחמה או קרה תלוי בעונת השנה, לא לכולם היה מזגן זה לא המרצדסים או הולוו שיש היום בתובלה אלה היו קונטרקטורים או מאקים ועד כאלה שלא רואים היום על הכביש, עוצרים בחדרה, קפה, סיגריה ובודקים שהכלי עדיין על המוביל וקשור היטב ונותנים לגלגלים קצת להתקרר, כך ממשיכים כשהתחנה הבא היא עפולה, גם שם עוצרים לתרגולת הקבועה וכך ממשיכים ועוצרים בתחנות הרגילות שלנו טבריה, ראש פינה, ק. שמונה ואחרי יום שלם של נסיעה מגיעים להתארגנות בצומת הטנק, עייפים וגמורים מהישיבה על הכיסא המצוקמק ולא נוח שהיה אז בקבינות של המובילים והרעש הנוראי שהפיקו הסוסים המשאיות של אז, בצומת הטנק כבר היו נציגים שליוו אותנו בכול יציאה כזו לכוננות צפון או כננות רמה כך קראו לזה, ניסים בני ההודי אשכנזי וצוות החימוש עם מלכת הכביש.
הורדנו את הכלים בניצוחו של ניסים כמובן, פרקנו את הציוד האישי לד- 200 ולנ”נ של נאג’י, הכלים נשארו עם הכוח שהתארגן באזור צומת הטנק, ואנחנו יצאנו חזרה לאזור חורשת טל, שם סמוך לגדר של חורשת טל מחוץ לחורשה בשטח החניה שבין הכביש לשטח החורשה, אפשרו לנו לעשות מיני חניון משלנו, כמה רכבים ואוהל אחד זה מה שאני זוכר! זה היה יכול להיות החניון שלנו בין יומיים וגם להימשך עד שבועיים, זה היה תלוי במשימות שהשתתפנו בהן.
בעצם עוד לא סיפרתי על המשימות שנגזרו מהביטוי כוננות צפון או כננות רמה, עד עכשיו תיארתי רק את תהליך התארגנות לעניין, אז כך! התקופה היא תקופה שמשה דיין היה שר הביטחון ומשה דיין, תמיד נהג בפעילות יזומה ואקטיבית של כוחות קטנים בשטח, בתקופה המדוברת התגברה הפעילות של הפתח או אירגוניים אחרים שפעלו מגבול הצפון והטרידו את הגבול הצפוני שלנו, החליט מר בטחון שנצא בכוח קטן לדרום לבנון שכונה הפתח לנד לצורך רדיפה אחרי המחבלים ולהפגין נוכחות שתרחיק אותם מהגבול, כוח חדירה כזה של צהל היה בדרך כלל מורכב מגשש שהולך בחזית ד-9 ושני מפעילים, (כמובן שהמיגון היחידי שהיה לד-9 הוא גגון צל מברזנט, אפילו מתקון לנשק עוד לא היה, קיבלנו מכשיר קשר מ.ק 25 שתמיד היה מתגלגל לנו בין הרגלים ורק מפריע לתפעול, זה מה שהיה פעם! היום כשאני רואה את המיגון של הדחפורים, אני לא יודע עם זה דחפור או טנק! אנחנו ההינו דור של חשופים ללא צריח, טנק מלווה ומחלקת חיילים לוחמים צנחנים גולני או אחרים, הפעילות הייתה נעשתה בלילה, כך שלא תמיד ידענו איפה בדיוק אנחנו נמצאים, לפעמים סימנו לנו רק ברגע האחרון על מכשול כזה או אחר שלנו לא נראה מהדחפור, עוצרים מדממים מנוע, נותנים לכוח החי”ר להיכנס לתוך הכפר, לעשות את המשימה שלו לשלוף מחבל או משתף כזה או אחר, להביאו לארץ, לפעמים הפעולות נעשו ללא התקלות עם ירי ולפעמים כן! וביום היינו יוצאים מהשטח וחוזרים למקום המפגש שלנו בחורשת טל, מתקלחים ומתארגנים במקלחות החורשה וכול השאר מבחוץ בחניה, מקום המפגש היה תמיד בנ”נ של נאג’י שהיה מסודר כקרוואן משודרג, היינו נדחסים כולנו לתוכו שותים קפה ומדברים על חוויות היום או הלילה, אף פעם לא ראיתי כול כך הרבה חברה נדחסים לאחוריו של נ”נ כשנאג’י היחידי ששוכב כמו סולטן על הקרש המיטה שלו ואילו כול אחד מאתנו, מצא לו תנוחה מתאימה ויכולנו לבלות כך שעות עם שש בש וקפה, היו תמיד גם ביקורים מהגדוד כולל משלוחים של בקר מ”פ המפקדה, למי שלא זוכר! בני ההודי היה אלוף באיסוף אספקה, היה לוקח את אחד הרכבים, עובר בין יחידות בסביבה ומשנורר מכול מה שרק ניתן, הצטרפתי פעם לסיבוב כזה עם בני וחזרתי המום מהיכולת שלו לספר סיפורים ולשכנע את האנשים לתת לו את מבוקשו כך שאספקה לא חסרה לנו להפך .
אני לא חושב שכולם יודעים למה תמיד החברה היו פורצים בשירה אח רוזה רוזה רוזה כשהיו רואים את בני, אפילו במילואים! אז זה הסיפור, באחת הגיחות שלו בני יצא לפגישה מקרית או מתוכננת בקרית שמונה, כמה דקות נסיעה והכיר בחורה בשם רוזה וכול ערב הבחור היה נעלם לנו וכשהיה יוצא ליוונו אתו בשירה רועמת של השיר הזה, כך כול פעם שהיו נפגשים אתו בהמשך, איש מיוחד בני! ואני לא יודע מה היה בסופו של דבר בין בני לרוזה מקרית שמונה לנו לפחות נשאר הזיכרון.
זה בעצם הסיפור על המושג המוכר לנו ב -573 כוננות צפון או כוננות רמה .
שמחה מטס.