מזיכרונותיו של ניסים טולדו

מזיכרונותיו של ניסים טולדו

הכנות למצעד יום העצמאות בירושלים.
הדברים כתובים מתוך חלק מסיפורו של שמחה מטס ובתוספת
דברים שלי כפי שראיתי אותם בעיניים שונות ממפעילי הצמ”ה.
ההכנות בגדוד בעיצומן, ההנחיות היו כל מה שמניע ונוסע עולה לירושלים, מ ד-9 ועד לשופל 951, מכבשים, מפלסות וכמובן דחפור אופני 824 .
המטרה הכנות למשטחי חניה לרכב אזרחי, רמפות לבמות ישיבה, חניונים לצה”ל עבור כל מה שאמור להשתתף במצעד ועוד כל מיני עבודות שרות לטובת עירית ירושלים, נשמע קל ופשוט היום בדיעבד ובמחשבה שניה שום חברה לעבודות עפר, לא הייתה מוותרת על פרויקט כזה גדול עם הכנסה מכובדת לצידו, פרויקט שחסך לצה”ל הרבה מאד כסף אילו ביצע את זה קבלן.
גדוד 573 הוכיח מעל לכל ספק וטרף הרבה מאד קלפים להרבה מאד אנשים שהיו בדעה כי לגדוד 573 אין זכות קיום וכי מעבר לעבודות המבצעיות שזה עושים גם הגדודים הפיקודיים, הוכחנו מעל לכל ספק וברמה של מביישת שום חב’ לעבודות עפר גם מהגדולות שבניהן.
גדוד 573 עם סוגי הכלים השונים שברשותו ומפעילים סדירים, אע”צ ובקבע מסוגלים לבצע כל משימה שתוטל על הגדוד, בצורה המקצועית ביותר ובעמידה בלוח זמנים.
את ניהול הפרויקט קבלנו אני ניסים טולדו, רס”ר אשכנזי משה וסג”מ חדש שהגיע לגדוד צביקה רייספלד (רז היום) ומעל לכל הצוות הזה רס”ן צביקה גולדמן, שהיה חדש לכולנו, איש מקצוע, ידע בניהול עבודות עפר בחייו האזרחיים, הוא היה כנראה מתאם מטעם פיקוד מרכז שהכין את מצעד יום העצמאות וידע את כל הפרויקט והתוכניות שהפיקוד דרש.
מקום המגורים נקבע בבסיס שנלר שבמרכז ירושלים, הגיע היום (תאריך לא זכור לי) מובילים מגיעים כשכל מפעיל והכלי שלו מעמיסים מ ד-9 ועד מכבש ויעה 951 לפני היציאה נמסר לנו שעלינו לפגוש א רס”ן צביקה והוא ידריך אותי איפה יורד כל כלי בהתאם למשימה.
הפגישה עם צביקה הייתה קצרה, שאלה ראשונה שלו איפה הציוד? אמרנו שהכלים בדרך ואז הוא אומר בואו נעשה סיור קרוב עד שהכלים יגיעו ואיפה יורד כל כלי, הסיור היה משולב דרך רח’ שמואל הנביא דרך מאה שערים לכיוון שער יפו ועוד סיבוב בתוך השכונות.
בינתיים הכלים הגיעו, אשכנזי, אני וצביקה חילקנו את העבודה והתפקידים ביננו, אני לקחתי את האחריות על שני ה ד-9 במרכז ירושלים המזרחית והחיבור עם השכונות היהודיות.
אשכנזי לקח את הקטע המערבי, כביש רמאללה לכיוון מרכז העיר האזור שממוקם היום המטה הארצי (של משטרת ישראל) ולכיוון שיח’ ג’רח בואך הר הצופים והגבעה הצרפתית שמאוחר יותר הופנו לאזור (קלנדיה) שדה התעופה עטרות.
צביקה רייספלד, לקח על עצמו את כל נושאי המנהלה מול צביקה גולדמן ומול יתר הגורמים.
את שני ה ד-9 הורדנו מול שער יפו ליד בנין נוטרדאם, היה שם מכתש ענקי שעירית ירושלים רצתה מאד לסתום אותו ובעתיד לאחר המצעד, ישמש מגרש חניה ובכך יקל על העומס באזור, המכתש היה ענקי שמסביבו פסולת בנין, ערמות עפר ושאר גרוטאות.
את הכלים הקטנים פיזרנו ממרכז העיר צפונה ובתוך השכונות לצורך הפיכת המגרשים לחניונים, כבר ממבט ראשוני הבנתי שהחומר שנימצא ברשותי לצורך כיסוי המכתש לא יספיק, לקראת הערב הגיע צביקה גולדמן לראות כיצד זה מתקדם ואז אמרתי לו, שהחומר שנימצא מסביב לא יספיק וצריך לדאוג להביא חומר מכל נקודה בכדי למלא את המכתש, צביקה אמר כי באחת השכונות הקרובות יש הרבה פסולת, שאני אדאג להעביר לשם שופל 977 זחלי שיוכל לנוע על הכביש מבלי לגרום נזק לכביש והוא ידאג לרכינות והכן למחרת בבוקר היו רכינות והיה חומר למכתש, כך נכנסנו לעבודה שלב שלב.
בשביל המפעילים זו הייתה חוויה לעבוד בתוך וצמוד לאוכלוסייה, בשבילם זה היה צ’ופר גדול, רוב הפעילות שלנו הינה מבצעית או בתרגילים במקומות נידחים ועכשיו סמוך לבתים ולחצרות של התושבים ועקב כך נוצרו יחסים חמים וטובים על כוס קפה, עוגה ומים קרים.
בסוף יום העבודה, חוזרים לשנלר אוכלים ארוחת ערב ונוסעים לבית החייל שהיה אז חדש למקלחות ופינוקים.
העבודה התנהלה על מי מנוחות, היו פה ושם בעיות, תקלות שגם עליהם התגברנו בעזרת צוות המכונאים המקצוענים של 573 ובסיוע של מוסך לטרקטורים ומסגריה, אותו מוסך קיבל אישור לספק לנו החל בפינות דחפור ועד לשמנים ופילטרים ובאמת קבלנו ממנו שרות יוצא מן הכלל עד היום האחרון שבו אספנו מהמחסן שלו כמעט הכול ללא חיוב.
יום עבודה חדש ! מגיעים למכתש ומתחילים לעבוד ד-9 אחד דוחף חומר למכתש ו ד-9 שני מגלח ומיישר את השטח, צריך להביא אותו לגובה פני הכביש, כאשר תוך כדי יישור נתקלנו במה שנראה בהתחלה כבולדר רציני, ה ד-9 ניסה להזיזו וללא הצלחה ומאחר וזה אמור להיות מגרש חניה, לא יתכן שבליטה של בולדר תישאר באמצע השטח, ניסינו עם רוטר ולא הלך, החלטתי לחפור סביבו ואז לנסות לעקור אותו, החפירה נמשכה מעל לחצי יום כשאנחנו חופרים סביבו ומנסים לדחוף בכיוון החפירה וללא הצלחה, מסתבר שמה שחשבתי כבולדר גדול לפני החפירה זה סלע ענקי ועמוק ולבסוף הבאתי את שני ה ד-9 שידחפו ביחד החוצה ולאחר מאמץ משותף עקרו את הסלע, משהו בסדר גודל של בולדוזר וחצי של ד-9 .
לצערי לא היו מצלמות שיכולנו לצלם את התופעה הזאת ולא את השטחים לפני העבודה ואת השטחים אחרי טיפול של הכלים.
כאמור את עבודות ההכנה התחלנו בערך כשישה חודשים לפני המועד והזמן הוא חורף ובירושלים ציפו לשלג, בקשו מאיתנו סיוע בפינוי שלגים ואנחנו בכייף גדול ובתחושה של שליחות הכנו את המפלסות והדחפור האופני 824 , באותו ערב התבקשו החברה לא לצאת מהמגורים ולא להתרחק העירה, בסביבות השעה 20:00 הודיע צביקה רייספלד שיש צורך להוציא כלים לפיזור שלג, הגיע נציג (לא יודע מאיפה) ומסר לנו תדריך קצר:
לפנות משלג את כל הצירים המרכזיים.
לפנות את הכניסה הראשית לירושלים.
ולהפנות כלים לטובת פינוי שלג על ציר בתי החולים שערי צדק והדסה ירושלים, לכל ציר יצטרף נציג עם רכב שיראה להם את הדרך.
ברור שתוך כדי פינוי שלג היה צורך לפנות רכבים שנתקעו או החליקו לצידי הכביש ובאחד המקרים פינה כלי שלנו משאית שהחליקה, לאחר שחולצה המשאית הנהג היה כל כך שמח ומבסוט והציע למפעיל ארגז שתיה חריפה, לא פחות ולא יותר מספר בקבוקי וויסקי שעם גמר העבודה הגיעו לביתן בשנלר, אני ראיתי את השתיה והחלטתי להחרים את השתיה החריפה בכדי למנוע השתכרות של החברה, ברגע שנודע להם שאני החרמתי את השתיה התחילו דין ודברים, תחינות ובקשות ואפילו הבטחות שהכול יהיה בסדר וכי לגימה או שתיים לא יפגעו בעבודה ושהם יקומו בבוקר כרגיל לעבודה, למרות שידעתי שאני מסתכן ולמחרת בבוקר יהיה בלגן, נתתי להם בקבוק ולט טעיתי, אבל בכוחות משותפים שלי, אשכנזי וצביקה הוצאנו אותם לעבודה.
העבודה המשיכה להתנהל בקצב טוב וכבר התחלנו לראות חניונים ומגרשי חניה, כשרוב הכוח מתמקד באזור הצפוני של העיר, כלומר מהגבעה התחמושת אזור המטה הארצי, אזור הר הצופים, דרך הגבעה הצרפתית ובהמשך צפונה לכיוון (קלנדיה) שדה התעופה עטרות שמשם אמור להתחיל המצעד.
דבר חשוב נוסף ששכחתי והוא הבטחון, הייתה הוראה מפורשת בגלל שהיינו קרובים לכפרים ולשכונות ערביות היה חשש שינסו לפגוע או למלכד את כלי הצמ”ה ולכן כל בוקר היו מגיעים החבלנים ובודקים את הכלים מכל הכיוונים ומאשרים את הפעלת הכלים וככה מידי יום היו נערכות בדיקות ואנחנו מתחילים לעבוד, ככה יום יום ממשיכים לעבוד פה מגרש חניה ושם רמפה לבמות ישיבה, כשעיקר המאמץ כעת מועבר לכיוון שדה התעופה עטרות, הקמת המשטחים להקמת המאהל ומגרשי החניה לטובת כל מה שאמור לצעוד, עד אם אני לא טועה שבועיים לפני המצעד שכל הפרויקט נמסר לידי פיקוד מרכז.
ברצוני להוסיף חלק מהתחושות שלי בעבודות שביצעתי בירושלים לקראת המצעד.
אהבתי את העבודה בירושלים מכמה סיבות, שאת חלקן כבר הזכרתי וחלקם אני הוסיף כעת.
א.   המחשבה שגדוד צבאי מסוגל לבצע עבודות עפר בהיקף של עשרות אולי מאות אלפי קובים של אדמה, לשנע ממקום למקום ולבצע עבודת עפר בהיקפים כאלה בדיוק ובעמידה בלוח זמנים, אז כנראה שבאמת היינו גדוד מיוחד ומקצוען אמיתי.
ב.   הגיבוש, האחווה שהייתה בין המפעילים, הכייף שזה לא סתם עוד תרגיל במקום נידח אלא במרכז ירושלים בתוך אוכלוסייה אזרחית, הרימה את הכבוד והאגו של אותם חיילים צעירים בני 19-20 .
ג.    לגבי כאיש סגל, שנלחמתי בששת הימים לפני היותי איש קבע הייתי אזרח ואיש מילואים בחטיבת הצנחנים שלחמה בגבעת התחמושת וכיבוש ירושלים והכותל, הייתה תחושה נהדרת ומרוממת רוח, שהנה גדוד עם חיילים, אע”צ וקבע ביצעו עבודת עפר שחסך לצה”ל ולרשויות מיליונים והכן
אפשר לסמוך ולהאמין שקבוצת חיילים נהדרת ומקצועית ביצעה עבודה שלא מביישת אפילו חברות גדולות לעבודות עפר.
התענוג, הכבוד והכיף היה שלי לעבוד עם צוות מקצועי וטוב שכזה.

תודה לחברה ולצוות !

ניסים טולדו.

הכנות לניסוי גשר גלילים בפלמחים

בראשית ברצוני לציין מראש אינני זוכר תאריכים במדוייק !
השנה היתה1972 משהו בסביבות אפריל/מאי, בוצ’ו קורא לי (מפקד הגדוד) לגבי איזו שהי עבודה במסגרת ניסוי סודי שמבצעת חולית לסקוב, (כך נקראה אז היחידה בפיקודו של אל”מ לסקוב בצריפין) ולצורך הניסוי אני מקבל דחפור זחלי ד-9 + מפעיל + נ.נ וכי עלי להתייצב בצריפין, עוד באותו היום וכך היה, נסעתי מסירקין לצריפין ובהגיעי לצריפין ליחידת לסקוב אני מוצא שער נעול וש”ג שלא מאפשר כניסה לזרים, לאחר שיחות בטלפון אוקרה הכניסה למתקן, רק בליווי, אז מגיע בחור צעיר בלבוש אזרחי, שמציג את עצמו כאע”צ וכי הוא סגנו של לסקוב וקוראים לו משה, נכנסנו ישר אליו למשרד והוא סיפר שהכל סודי ביותר ולאף אחד אסור לדעת כלום.
נמסר לי כי באזור פלמחים, כק”מ מהחוף אמור להתבצע ניסוי גשר גלילים ומתפקידנו, לחפור (תעלה) מאגר מים בדמוי תעלת סואץ, אורך התעלה יהיה כרוחב תעלת סואץ במציאות ועומק שבין 10 – 15 מטר .
לאחר כל ההסברים עשינו סיור במתקן ומשה הראה לי במה מדובר ובגודל הגליל, קבלתי את יתר הפרטים והדרישות, צורף אלי סג”מ צעיר שאמור היה להראות לי את האתר ויצאנו לדרך, לאחר שהגענו לפלמחים באמצע שום מקום ראיתי בגר חופר בתוך מאגר מים שעלו כמי תהום, כבר אחרי ½ 1 מטר, להשלמת כל הפרטים חזרתי לגדוד 573 ומסרתי את כל הפרטים לבוצ’ו, כבר למחרת יצאנו עם מוביל + ד-9 ומפעיל בשם שמחה מטס לפלמחים.
העבודה היתה שהבגר האזרחי חופר לעומק ולרוחב וה ד-9 מפנה את החומר.
עוד בפגישה הראשונה בפלמחים כשבאנו עם נציג לסקוב לראות את המקום וסוג הכבודה, הבחנתי שהבגר עם כף חפירה שהיתה לא יעילה ! לא אמרתי לאף אחד כלום, כשהגעתי לעבודה ראיתי שהבגר ממשיך לעבוד עם אותה כף חפירה, זה היה לטחון מים ממש במלוא מובן המילה, הבגר מכניס את הכף למים לצורך חפירה ועד שהוא שופך אותה בצד לא היה נשאר בכף כלום, ממש עבודה בעיניים.
אני זוכר בתור מפעיל צמ”ה במפעלי ים המלח, שגם שם עובדים בבריכות היו סלי (כפות) חפירה מיוחדים לעבודה במים, הסל אמנם מוציא גם מים אבל החומר לא בורח.
היינו צריכים למצוא פתרון, פניתי אל מפעיל הבגר ואמרתי לו שלא נראה לי שהסל מתאים לעבודה במים וכי בקצב הזה לא נגמור לעולם, שיפנה לחברה ושימצאו פתרון מיידי, המפעיל הבטיח לטפל בנושא ולהפתעתי למחרת הגיעה משאית עם סל ענקי

אטום ומיד התחילו בהחלפתו ולקראת ערב סיימו, עשינו נסיון חפירה ובאמת ראינו שזה שונה, הסל מלא עם חול והוא אינו בורח לכל הכיוונים.
למחרת התחלנו בעבודה ובאמת הרגשנו קצב עבודה אחר וכעבור יומיים הגענו לעומק 2 מטר.
תנאי העבודה היו ממש בית הבראה אחד גדול, אני ומטס מגיעים בבוקר אחרי שאני אוסף אותו מצריפין, מגיעים לשטח פושטים מדים ולובשים מכנסיים קצרים או בגד ים יחפים ולעבודה, אני למים עם אבוב מנופח וחבל באורך 15 מטר שעליו מסומן כל מטר ובקצהו משקולת, מטס עסק בפינוי הערמות וכך עבדנו, הבגר חופר, מטס מפנה ואני במים מודד עומק בכמה נקודות, העבודה נמשכה קצת יותר מחודש, היינו ממש בקיטנה, כל היום בבגד ים ובמים, יושבים בצל שותים קפה ומנוחה בין כניסה לכניסה למים, ה ד-9 היה עובד בין 4 – 5 שעות ביום.
ברור שגם ביקורים לא היו חסרים, מכל מיני גורמים ובעיקר מחוליית לסקוב, שבאו לבדוק את המצב ולהעיר הערות לצורך שיפורים, עד שיום אחד הגיעו שני מובילים עם שני גלילים לצורך ניסוי ראשוני ושיפורים לפי הצורך, את הניסוי עשינו עם ה ד-9 שדחף את הגלילים למים ומשך אותם חזרה, לאחר מספר ניסויים ושיפורים שנמשכו כשבוע ימים הסתיימה הקיטנה בפלמחים ומה קרה במציאות עם גשר הגלילים זה מסופר בתולדות מלחמת יום הכיפורים.