מזיכרונותיו של שחם חיים
בסוף שנת 1968 ירדתי למחנה אוהלים ליד רפידים, שם פגשתי את מיכה מאור ומשה זיו המג”ד והסמג”ד ביחידת הצמ”ה המטכלית 654, היו שם כלים מגויסים שהיו פזורים לאורך קו בר-לב, מלחמת ההתשה לא נראתה באופק כך שיחולנו לעבוד ולהקים את סוללות העפר ועזרה למוצבים, היינו מספר אזרחים עובדי צה”ל והעבודה הייתה שגרתית, האמת שהיינו חיילים לכל דבר רק עם משכורת שלא הייתה דומה למפעילי הקבלן שהיו פזורים במרחב סיני.
במרוצת החודשים הקו החל להיות חם! פה פצ”מרים שם צלפים וחלק מהמפעילים האזרחיים החלו לנשור, עברנו לעבודות לילה מכיוון שזה לא היה אפשרי לעבוד ביום היינו ממש חשופים, אפילו במקרה אחד כשאני נוסע לאחור, ירו עלי גם צלפים ונ”ט, גם להחליף מפעילים ולהיכנס למוצבים רוב הפעמים זה היה תחת אש מרגמות, בעיני זאת הייתה רולטה רוסית, תמיד עברה המחשבה מתי זה הולך לקרות? אני מאמין שלכולנו הייתה אותה מחשבה שכזו, אבל ברגע שיישבת על ד – 9 או על ד – 8 חשבנו איך עושים את העבודה הטובה ביותר.
באחד הלילות יצאתי לאחד המוצבים עם ד – 9 כשחייל יושב לצידי ושמו ז’רר, קבלנו ליווי של טנק מלפנים ונגמ”ש מאחור כשבנגמ”ש יושב ידידי יוסי סידי שגם הוא אזרח עובד צה”ל, בחצי הדרך חטפנו הפגזה מסיבית וז’רר נפצע והייתי צריך לאחוז בחגור שלו שלא יפול על הזחל, עצרתי את הכלי והתחלתי לחבוש את ז’רר ואז גם אני נפצעתי והטנק המלווה המשיך קדימה, נשאתי את ז’רר בידיי והתחלתי לרוץ חזרה ולמזלי הנגמ”ש שיוסי סידי היה בו לא ויתר ובא לחלץ אותנו, במוצב טיפל בנו רופא וז’רר היה פצוע קשה, בבוקר התעוררתי בסורוקה, היה פינוי של מסוק ומטוס נורד, שבוע הייתי בבית החולים ושוחררתי.
לאחר ההחלמה, חזרתי לסירקין והבנתי שיוסי וורצמן הוא המג”ד ובאחת הפגישות שלנו, שאל אותי אם אני מוכן לרדת לשארם בתור מנהל עבודה.
בשארם פגשתי חברה מגובשים ומאורגנים, הייתה כימיה יוצאת מגדר הרגיל וזה נראה למעשה בשטח, קבלנו משימות מקצין הנדסה מרחבי ותמיד לשביעות רצון של מפקדת מרחב שלמה, מפקד המרחב פרגן ליחידה לא פעם (אורי ביידיש), אחת המשימות של היחידה הייתה לפתוח ציר בצמוד לים עד א-טור, משימה שהייתה לא קלה גם מבחינת התפעול והאחזקה השוטפת של הכלים, בנוסף היחידה עמדה בכל האתגרים שקיבלנו, אפילו את ניסיון החילוץ של הספינה אי-דרומה שעלתה על שירטון, ניסיון חילוץ שלא צלח! בשלב מסוים יוסי וורצמן המג”ד עזב את הגדוד ובוצ’ו היה למג”ד, באותם זמנים צה”ל בנה גשר גלילים בצפון הכנרת ומ”פ אהרונישקי שהייתה לי הכרות מוקדמת אתו בשארם זימן אותי לעבוד בכינרת.
קצת על חיילים מפעילים שהגיעו מנעורים, היה לי הכבוד לבלות את אחד מתקופות חיי, יש לי כבוד והמון כבוד למפעילים החיילים! לא להיות לוחם להיכנס לשטח קרב ולמעשה לרקוד עם מלאך המוות יום יום, ללכת לישון ושוב למחרת לאותו מצב של סיכון, זכור לי שאחיו של שמואל גורודיש נחת עם מסוק ושאל מי המפעיל? אמרתי אני ואז הוא אמר לי חייל ואני אומר לא אני לא ואומר לי אתה צריך להמשיך לעבוד כך שהאויב לא יגיע למסקנה שאנחנו פוחדים, הסתכלתי עליו ועניתי לו רק אם כוחותינו ישיבו אש.
מה שאני רוצה להגיד שאנחנו המפעילים היינו כמו “תרנגול” הודו בשדה, אז כן המפעילים היו גיבורים כל יום מחדש!
בשארם היה צוות מגובש, היה איתי סג”מ יוסי קליגר ז”ל שנפל במלחמת יום כיפור שלדעתי היה בוגר מגילי וגילה הבנה ורגישות לחיילים, הייתה שפה משותפת בין המקצוע לחייל אחרי הכול היציאות היו כל שבועיים, היה לנו את גיורא שיפוני שהיה אחראי על האחזקה השוטפת ותיקון הכלים, תמיד ידע להשיג את החלקים מהר ובזמן!
כולנו יחד למדנו דברים שלא ידענו וכן למדנו לחיות יחד בחום, בזבובים ובנינו לעצמנו מועדון ואיכות חיים והאמת שהצוות והחיילים אפשר לומר בנו את ביתם ומשימות היו למכביר, המרחב העסיק אותנו בלי הפסקה ומעולם לא שמעתי תלונות או טענות.
חבורה שתמיד אזכור!
