מזיכרונותיו של משה דנקנר

מזיכרונותיו של משה דנקנר.

בינואר 1970, הגעתי ליחידת הצמ”ה המטכלית 654 אשר במחנה סירקין, מפקד היחידה היה יוסי וורצמן.
מיד עם הגיעי הוכשרתי לעבודה על דחפורים למיניהם מ ד – 4 ועד ד – 9 וכן לשופלים זחליים ואופניים, האימון והתרגול והבחינה היו בעירום סוללות עפר גבוהות וחפירת מסתור לרק”מ, כל זאת נעשה בשטח המיועד לתרגול מסוג זה כיעוד לביצוע בעת שנדרש לבצע ביצורים על גדות תעלת סואץ לכל אורכה (160 ק”מ).
מי שאימן אותי בעבודות חפירה ועירום עפר מהן אלה היה סמ”ר משה אשכנזי (ג’ינג’י) וברגע שסיימתי את ההכשרה הקצרה ובחינה, היעוד היה לרדת לקו תעלת סואץ לשם ביצוע עבודות ביצורים שונות על פי הנדרש! עד למועד ירידתי לעבודות בקו הראשון של תעלת סואץ, לימדתי את עצמי באופן עצמאי על כל סוגי הכלים דגמיהם מבחינה מכני, טיפולית, מספר נקודות הגירוז, זמני הטיפולים וכל האמצעים הנדרשים לביצועם, למדתי להשתמש באמצעים הטכניים לביצוע תיקונים, ניהלתי אפילו לעצמי פנקס עבה לשם רישומי בנושא הצמ”ה.
כמו כן נזדמן לי לפגוש די הרבה בזמן שביקר רבות ביחידת הצמ”ה בסירקין את המומחה בזמנו לכלי צמ”ה ושלמדתי ממנו הרבה רס”ר מנחם שולמן ז”ל.
ירדתי לפעילות בקו! זכור לי לילה אחד בתקופת מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, שירדנו על גבי מובילים כבדים, כמה דחפורים זחליים, על מנת לבצע עירום עפר על סוללות גבוהות וכן עמדות לטנקים, דבר זה התרחש בגזרה המרכזית בצידה המזרחי של התעלה באזור העיר ההרוסה קנטרה, לאחר ירידת הדחפורים מן המובילים בקרבת מקום נאלצנו לנסוע על גבי הזחלים ללא אורות ובחשיכה גמורה בכדי שלא נתגלה על ידי הכוחות המצריים ששהו מעברה השני של התעלה והיות שהיו מכשולים שונים בדרכנו ליעד המתוכנן לביצוע העבודה, כולל בורות גדולים שהדחפור עלול היה ליפול לתוכם, על כן נסעו לצידי שני אע”צ שעמדו על הדוכן משני צידי דוכן המפעיל האחד “סידי” בצד אחד ונאג’י המכונאי בצד השני וכך כיוונו אותי והזהירו אותי בחשיכה בכדי שלא ניפול למלכודת הבורות הפתוחים, בו בזמן כשאני נוהג ב ד – 8 הישן, עם ריבוי ההילוכים (ידניים) כמדומני שהיו לו שישה הילוכים ללפנים ולאחור והייתה ידית נפרדת לכיווני הנסיעה.
לאחר שביצענו את המשימה שהיינו אמורים לבצע התחלנו בנסיעה בחזרה למקום הריכוז מחוץ לשטח במהירות ובחופזה מן השטח המסוכן שעלול היה בכל רגע להתלקח ולהתרחשות הפגזה מצרית כבדה וקשה אם יבחינו בנו המצרים, שאנו פועלים בשטח או פעלנו, נענו לכיוון המובילים, שהמתינו לבואנו מחוץ לשטח במהירות גדולה כאמור כאשר נאג’י המכונאי הצטרף אלי ליציאה מהשטח, כאשר סידי הצטרף חזרה למישהו אחר, באמצע הדרך החשוכה בנסיעה ללא אורות כשאנו ממהרים בבהלה להסתלק לכיוון המוביל הממתין לנו, פתאום נאג’י פולט משפט לא ברור ואומר לי וואו תראה! כל אדם יש לו איזה טמטום בראש, אני שואל אותו תסביר מה קרה לאחר שהבעתי את דעתי שהסכמתי לדבריו שכל אדם אינו כליל השלמות ועושה קצת שטויות מעין שטות וטיפשות ואני דוחק בנאג’י ושואל אותו לפשר המשפט שפלט ובמה דברים אמורים שבאמצע הדרך מתעלת סואץ פלט את המשפט שכל אדם הוא קצת מטומטם ויש לו טמטום בראש ונאג’י הסביר לי כשאנו מתרחקים לכיוון המובילים מהלך 30 דקות מהתעלה בנסיעה על השרשראות, והוא אומר לי שכל כך מיהרנו לברוח, לצאת ולהסתלק בבהלה מהאזור המסוכן בו פעלנו שהוא שכח את ארגז הכלים שלו בשטח כשהוריד אותו מהטרקטור בזמן שהכלי היה בפעולה עימי, נו טוב! עכשיו לא ניתן לחזור את כל הדרך חזרה בעבור ארגז כלים ותחת סכנה גדולה והארגז של נאג’י כמובן נשאר בשטח.
זכורים לי שני מבצעים שעשינו בגבול הצפון במהלך שנת 1971 כאשר היינו בגדוד הצמ”ה המטכלית 573 .
מבצע אחד: כאשר יצאנו עם דחפורים ד – 8 , ד – 9  לגבול הלבנון לפרוץ דרך בלילה בחשיכה וללא אורות אל תוך שטח לבנון כדי שהג’יפים של סיירת מטכ”ל יוכלו להיכנס לשטח ולנוע בו ולבצע את מה שהם אמורים לבצע.
מבצע שני: שבו עלינו עם כמה כלי צמ”ה לצפון לאזור חורשת טל בכביש המוביל למעיין הבניאס והר החרמון, שם היינו בהמתנה לילה אחד במטרה למנוע ולפעול כאשר נדרש לכך למניעת הטיית המים הזורמים בנחל הליטני והבניאס לתעלה שנחפרה מבעוד מועד על ידי הסורים להטיית מי הירדן לעבר השטח הסורי וכך לא היו מגיעים מים לאגם הכנרת.
מבצע זה בא בעקבות האיום הסורי לביצוע הטיה זו ובכדי לסכל את המזימה ואת תוכניתם של הסורים ושבמידה והם יממשו את תוכניתם צה”ל יכנס בהם חזק! כל הצבא היה בכוננות, בהמתנה, חייל השריון, תותחנים, חילות רגלים וכמובן כוחות הנדסה ובראשם כלי הצמ”ה הכבדים וברוך השם לא קרה דבר, הסורים נסוגו מתוכניתם ועברנו את זה בשלום!
אני נזכר שיום אחד אמר לי מישהו מהיחידה שיוסי וורצמן פוקד עלי לבוא אליו למשרדו והתחילו לרוץ בראשי מחשבות.. ושאלות במוחי מה הוא רוצה ממני? האם לא הייתי בסדר, האם לא נהגתי כשורה? או לא על פי רצונו או רצונם של אחרים? הגעתי למשרדו והוא אומר שב, מעברו השני של השולחן ישב קצין בדרגת סגן שלא הכרתיו קודם לכן ואז הסביר יוסי וורצמן תראה זהו סגן כך וכך והוא מחיל הקשר והוא יסביר לך בדיוק מה צריך לבצע, הסגן התחיל בשאלה אם אני מוכן להתנדב לביצוע עבודה מיוחדת ומאד מסוכנת במוצב המזח? ואמרתי לעצמי להתנדב, אני מוכרח, אין אפשרות בכלל להגיד לא ולסרב, סכ”ה הייתי באותו הזמן רק חודשיים ביחידה חדש, חייל מושתן , ואין מצב שאני אסרב להיתנדבות המסוכנת הזו! הסגן הסביר שהמצב מאד מסוכן ונפיץ ובעבודה הזו אם יתגלה למצרים שעובדים במקום, אני עלול לחטוף הפגזה חזקה וגם כל אלו שנמצאים בסביבתי! הוא הרגיע ואמר אל תדאג אני איתך ואני אכוון אותך לאורך כל ביצוע המשימה, ויוסי וורצמן יושב כל העת בשקט ושותק ואני כמובן הבעתי את נכונותי לביצוע העבודה במזח.
הסגן הסביר שיש להיכנס למוצב המזח (מיד) בשביל עפר, שארכו כק”מ אחד וצר מאד כרוחבו של טרקטור ד – 8 הישן בעל ההילוכים הידניים, להסתובב חזרה על המקום בזהירות בתוך המוצב, אל מול היציאה להוריד את הרוטר עד כמה שאפשר עמוק של בערך מטר ועשרים ולנסוע כך עד סופו של השביל ממנו באנו , כל זאת על מנת לטמון כבל תקשורת עבה ממוצב המזח עצמו החוצה ושהוא חשוב מאד! כזכור מי שיודע ומבין מוצב המזח, היה מרוחק מכל שאר מוצבי התעלה ובמקום נידח ואפילו אין סיכוי לקשר עין בינו לבין שאר מוצבי התעלה, המוצב ישב על לשון יבשה צרה מאז שנכנסת לתוך הים במפרץ סואץ, למעשה היה המוצב האחרון והדרומי ביותר מבין שלושים ושנים המעוזים שעל גדות התעלה.
הסגן אמר לי במפורשות! שכאשר אתה יוצא עם הד – 8 החוצה ממוצב המזח, שן הרוטר חייבת להיות עמוק עמוק בתוך האדמה ואז לתת פול גז לכיוון היציאה, המטרה לבצע חריץ בשביל ההטמנה ואז עלולה להתפתח הפגזה כבדה, אבל שוב אל תדאג! אני אלווה אותך גם פנימה וגם החוצה ואכוון אותך שלא תסטה מהדרך וחס ושלום לא תיסע לכיוון מי המפרץ שהיה בצידי הימני המזרחי ובצידי המערבי, ניצבו סוללות עפר כמסתור והגנה לאורך כל הדרך המובילה לתוך מעוז המזח.
ובכן כך היה! הסתובבתי אט אט בתוך המוצב לאחר שנכנסתי לתוכו בשטחו המצומצם, נעמדתי כשפני הד – 8 אל מול פתח המוצב החוצה ואל השביל שהגעתי ממנו, יצאתי כשהרוטר נעוץ לעומק במלוא המהירות האפשרות ובגז מלא והגעתי לסופו של השביל וכבר ראיתי צוות גדול של מטמיני הכבל הגדול מדואר ישראל, ברוך השם! הכול עבר בשקט והלב שקט והמתח פג ועברנו גם זאת בשלום!
זכור לי שיום אחד יצאנו כמה דחפורים זחליים ואופניים על מנת לבצע ביצורים בכמה מוצבים בגזרה המרכזית על גדות התעלה וזאת כדי לעבות, לשפר ולשקם את הסוללות שהוערמו גבוה על גבי המוצב , זה היה בתקופת מלחמת ההתשה בטרם היו הגביונים המרושתים שמולאו בחלוקי נחל למיגון המעוזים, ברגע שהגענו למוצב מיד ציידו אותנו במשרוקיות בכדי שנתלה אותן על צווארינו למקרה שנשמע יציאת פגז מרגמה מצידה המערבי של התעלה, שנשרוק וכולם ימלטו פנימה למחסה בתוך הבונקר במוצב.
זכורה לי שהייתה התמודדות קשה מאד לכוחות צה”ל, לרק”מ וגם לכלי הצמ”ה שהיא החולות הנודדים של מדבר סיני, עקב זאת שחולות המדבר היו נעים במהירות עצומה ומכסים בשכבה עבה מאד את הכבישים וכל אשר ניצב בדרכם וקוברים תחתם הכול: מבנים, בונקרים, עצי דקל גבוהים שנקברו חיים תחת הדיונות, כדוגמה  מחנה קטיה שבו נמצאנו על דקליו.
כל זה היווה בעיית עבירות קשה מאד, חוסר בטיחות בנסיעה על גבי הכבישים ולשם כך נעזר צה”ל במפעילי הצמ”ה, בדחפורים אופניים מסוג 824 וטורנודוזרים, שופלים אופניים, מפלסות, ומטאטאי כבישים בכדי לפנות את החולות מן הכבישים וצירי התנועה ולאפשר לכוחות צה”ל מעבר חופשי.
מלחמת ההתשה נמשכה שנה וחצי מאמצע 1969 ועד סוף כמעט סוף 1971 מלחמה יומיומית שגבתה קורבנות רבים מחיילינו!
במהלך שנת 1970 שונה שמה של יחידת הצמ”ה המטכלית 654 לגדוד מטכלי 573 חלק מהמפעילים עבר לגדוד 271 ויחד איתם עברתי גם אני.
נזכור ונוקיר את חברינו שנפגעו ונפצעו במהלך שרותם בכל המשימות שביצעו הן ביחידת הצמ”ה 654 והן בגדוד 573 !
זכרון הנופלים מחברנו עימנו, אנשי הצמ”ה שנספו ונפלו בביצוע המשימות המסוכנות הללו יהי זכרם ברוך שמור ונצור בלב כולנו לעד הי”ד אמן !