מזיכרונותיו של כץ אהרון (רוני)

מזיכרונותיו של כץ אהרון (רוני) 

טוב אז התגיסתי באוגוסט 1971 ללא צו גיוס. בקיץ בין נעורים לצבא חשבתי לרדת לסיני לעבוד על כלי אזרחי ולעשות קצת כסף לפני הצבא אבל לא היה לי מועד היתיצבות. התקשרתי ללשכת הגיוס ונתנו לי תאריך אוגוסט 26. כשנודע לי התאריך התקשרתי לכמה חברה מנעורים לספר להם על תאריך הגיוס שלי, ובקיצור 10 מתוך 26 התיצבנו ללא צו גיוס. אחרי הטירונות בינואר 72 עשיתי השלמת צמ”ה ושלב 7 בסירקין ונשארתי ביחידה יחד עם מטס, נלסון, שוקרון, שחר ורגב. את רגב בסירקין אני ועוד כמה לא כל כך “אהבנו” כולנו, כשהיינו עושים טיפול שבועי וחודשי לכלים, היינו יוצאים מלוכלכים עם בוץ, שמן שחור, גריז ממש מלוכלכים. רגב היה עושה את אותם הטיפולים ויוצא נקי כאילו הוא רק יצא ממקלחת, והוא היה עושה אותם. טיפלנו ביחד באותו כלי, אני יצאתי מלוכלך ורגב יצא נקי.

שארם

בערך חודש אחרי סיום השלמת צמ’ה וקורס נהיגה בצריפין הורידו אותי לשארם, נכון הייתה אז הרגשה ששארם זה עונש, שולחים אותנו לגלות בסוף העולם במקום להיות במרכז הארץ, אבל שבוע אחרי שהגעתי לשארם הרגשתי איזה חיים, נותנים לחתולים לשמור על החלב. אבל בדיעבד, לפחות בעיני! זו הייתה הגדולה של בוצ’ו. הוא הבין את נפשנו, נפש חופשיה מורדת במוסכמות, אבל עדיין חיילים אחראים מלאי גאוות יחידה. הוא שלח אותנו רחוק מעיניים חוקרות תחת סגל פיקוד שהבין אותנו והיה כמונו. כשהגעתי לשארם בראיון מפקד שהיה לי עם יוסי, הוא שאל אותי על ניסיוני כמפעיל ואמרתי לו רק מנעורים, הוא אמר לי לא לדאוג אקבל מספיק הדרכה וניסיון אבל רק דבר אחד הוא דורש, כשאני מקבל משימה שאבצע אותה ב100% מסירות, בשעות פנאי לא מענין אותו מה אני עושה כול עוד זה לא יגרום לו בעיות.

החינוך שקיבלתי בשארם למסירות ואחריות אישית לעבודה, ליחידה ולמורשת היחידה ליוותה אותי כול חיי, עד היום אני לא מוכן להתפשר על טיב העבודה אפילו אם הלקוח רוצה שאחתוך פינות, משימות ביצענו במסירות אבל מרדנים היינו! יום אחד בוצ’ו מגיע לביקור עם פקידה חדשה והוא רוצה לקחת אותה לסיור שטח. בוצ’ו והפקידה מתישבים ברכב, כולנו מקיפים את הג’יפ עם הלשון בחוץ ומפנתזים איך להפריד את הפקידה מבוצ’ו ללילה, וחלפון או אבוקסיס בינתיים מוציא את ידית ההילוכים בין 2 ל 4 גלגלים לניוטרל. בוצ’ו מניע מכניס להילוך ראשון והרכב לא זז, אחרי 3 או 4 ניסיונות הוא מסתכל עלינו ואומר “מישהו משחק פה משחקים”? חלפון מכניס את המחלף ל2 גלגלים, כולם כולל בוצ’ו צוחקים ובוצ’ו יצא לטיול.

מכיוון שהשרות בשארם או מרש”ל – מרחב שלמה נחשב שרות קשה (הא הא הא) רוב היחידות במרחב, כולל אנחנו, קיבלו סרט חדש כול שבוע, והיינו מחליפים סרטים בין היחידות, כמעט כול ערב היינו ממלאים שולחן פינג פונג בחטיפים, בירות, ויסקי, וודקה, ומקרינים כול פעם סרט אחר ומדי פעם, מביאים תיירות לחגוג אתנו. במפקדת המרחב היו שקם ובית קולנוע מרחבי שהפסידו כסף מכיון שרוב היחידות החליפו ביניהם סרטים וחיילי היחידות לא הגיעו למפקדה בערבים, יום אחד יצאה פקודה שאסור להחליף סרטים בין היחידות וחיבים להגיע לבית הקולנוע המרחבי לסרטים ולשקם. טוב! אז מלאנו פקודה, נסענו אני, דנינו, חלפון, ועוד ארבעה שאני לא בדיוק זוכר, לראות סרט. כעשר דקות אחרי התחלת הסרט נכנסנו לאולם בודדים וחפשנו אחד את השני בקולי קולות שנשב ביחד. עשר דקות לפני סיום הסרט התחלנו לצאת בודדים ןקראנו אחד לשני שחוזרים ליחידה ומי שרוצה הסעה שמיד יצא. למחרת הורו לנו ישירות ממפקד המרחב שמותר לנו להחליף סרטים ואסור לנו להופיע במפקדת המרחב. אך ורק לעבודות צמ’ה מותר לנו להופיע.

בשארם להתקלח אפשר היה רק בלילה, המקלחת הייתה על הגבעה ומיכל מים היה כל היום בשמש והמים רתחו. היינו צריכים לחקות ללילה כדי שהמים במיכל התקררו ואז לחמם מים בדוד חמום כדי שאפשר יהיה לעשות מקלחת חמה.

ראס מלעב ואבו רודס

אחת המשימות שהיחידה בשארם ביצעה,  הייתה לפרוץ דרך טישטוש משארם לא-טור,

ומא-טור לאבו רודס. בסביבות פסח 1972 הוחלט להמשיך את הדרך צפונה. חברה אזרחית קיבלה את המשימה לפרוץ מאבו רודס צפונה ואנחנו מראס מלעב דרומה ולהתחבר באמצע. לראס מלעב יצאנו שני ד-8 ואני, דנינו, זיתוני ועוד אחד לא זוכר מי כמפעילים, הורשטיין ריקרדו (ראובן) מכונאי צמ’ה,  ושני אע”צ סידי ושלום כמנהל עבודה. ראס מלעב הייתה נמל במפרץ סואץ לדוברות עפר שנחצב בסיני והועבר למצריים. היו שם ששה מבנים ורציף שמשם היינו דגים וקופצים לים, בדרך כלל היינו דגים דגיגונים ויום אחד, מישהו מהחברה הביא חוט דייג עבה עם קרס גדול, הוא שם בקרס דגיגון ואני שחיתי 50 – 70 מטר לעומק והשארתי שם את הפיתיון, אחרי 4 שעות לקראת הערב הוא התחיל לאסוף החכה והתברר שהיא תפס דג גדול, לקח לו כמעט שעה למשוך אותו לחוף, זה היה לוקוס שתקענו לו מוט ברזל דרך הזימים ואני והוא סחבנו את הלוקוס למגורים עם המוט על הכתפיים והזנב נגרר על הקרקע.

במשך כמה ימים סידי בשל ממנו ארוחות מלאכים. בשבועיים הראשוניים הביאו כתת נח’ל לשמירה ואז הוחלט להפוך את המקום לבסיס קבע לפלוגת שקד. הם גם שמרו עלינו וגם פתחו ציר כול בוקר. הייתה להם פקידה שדנינו ואני ניסינו להתחיל אתה. איתנו גם ישנו שני אזרחים מפעילי מפלסות שעבדו באזור. יום אחד הגיע מחפרון עם מפעיל אזרחי שעבד באזור הוא רק החנה את המחפרון ללילה אצלנו וכל לילה נסע לאבו רודס לישון. זה הרגיז אותנו כולנו כמפעילים ולילה אחד, אני ועוד מישהו שמנו צואה באקזוז של המחפרון. סידי והורנשטיין אימתו שזה לא יפגע במנוע וכשהמחפרון יותנע הכול יעוף החוצה. למחרת בבוקר כולנו אחרנו לצאת לשטח, ישבנו עם קפה וסיגריות ומחכים. המפעיל הגיע, מניע והכול עף החוצה. למחרת הוא לא חזר יותר ואחרי זמן רב שמעתי שבכול סיני המחפרון שלו נקרא המחפרון המחרבן.  

 היינו שם  כשלושה חודשים עד שהגענו לנקודת המפגש המתוכננת, הדרך הייתה דרך טישטוש כמו שכתוב ממש לאורך החוף, לא יותר מ20 מטר מהמים. יום יום שלום היה הולך כחצי קילומטר ברגל עם המפעיל התורן ומסמן את התווי היומי, כשהיה צריך פיצוצים היו מביאים לנו כתת פלסים במילואים.

אחרי שלושה חודשים פיטרו את החברה האזרחית, התברר שהדרך שהם פרצו התרחקה מחוף הים לתוך ההרים והייתה מלאה סיבובים וכול סיבוב יותר מ 90 מעלות ובנוסף הם נתקעו בראש ההר כשלוש מאות ארבע מאות מטר מעל נקודת החבור, גמרנו אנו את המשימה בהצלחה ועברנו לאבו רודס.

בסיס אבו רודס היה בתוך עיר הנפט. מדרום לבסיס היו משרדי חברת הנפט והמשאבות ומצפון אזור המגורים של משפחות העובדים, למשימה באבו רודס תוגברנו עם כלי נוסף ושני מפעילים. למגורים קיבלנו 2 או 3 מיבנים ליד הגדר עם אזור המגורים של עיר הנפט, קיבלנו מנות קרב מהבסיס כדי שנוכל לאכול בשטח, אפילו שבדרך כלל אכלנו בחדר אוכל של הבסיס, מספר המנות שקיבלנו היה לפי: משה ודנינו 2, ואהרון וכץ זה 4 וראובן והורשטיין זה 6 וכולי. יצא שכול יום כאילו 10 איש אוכלים בשטח, היו לנו כל כך הרבה מנות שהיינו חייבים להפוך חדר אחד למחסן מנות קרב, יום אחד איזו יחידה הייתה צריכה לצאת לפעילות שטח ולבסיס לא היו מספיק מנות קרב, הכול היה אצלנו, והאפסנאי בא והתחנן שנלווה לו כמה מנות שנוכל, נתנו לו כמה שהיה צריך, לפחות פעם או פעמיים בשבוע היינו קונים ירקות טריים בסופר של עיר הנפט ובשלוב מנות קרב עם ירקות ופירות טריים סידי היה מבשל לנו ארוחות מלכים.

בשביל לגמור את התוואי היינו צריכים לפרוץ דרך בהר גרנית ולרדת כשלש מאות מטר גובה. הביאו לנו קודח אזרחי עם מקדחה על ד-4 לפיצוצים, צרפו לנו פלוגת חבלה במילואים שהתחלפה כל 30 יום, אחד מאנשי המילואים היה יבואן של סרטים כחולים ובמשך החודש אחד החדרים הפך לבית קולנוע, כל יום מ 5 בערב עד 10- 11 בלילה. היו צריכים להעביר קו טלפון אלינו כי כול ערב המפקד תורן עם הפקידה שלו היו אצלנו במבנה.

יום שישי אחד סידי פגש את זלדה, אז החברה האמריקית שלי ולימים אשתי, בטרמינל של חברת הנפט והטיס אותה לאבו רודס. היא הייתה איתי שבוע ואז טסנו ביחד חזרה ללוד בטיסה צבאית.

מלכתחילה! אנו המפעילים וביחוד שלום וסידי, ידענו שהתוואי שירשנו מהחברה האזרחית הוא שגוי. הדרך טישטוש שהייתה צריכה להיות לאורך הים סטתה מהים לתוך ההרים, ומהמטר הראשון לא ראו יותר את הים, כאמור והייתה מלאה סיבובים מעל 90 מעלות מסביב לצוקים שרק זעקו זה מיקום אידיאלי למארב, וביחוד כשבנקודת החיבור עם הקטע הבא שאנחנו פרצנו היו צריכים לרדת שלוש מאות מטר על פני צוק גרנית. כמה שנלחמנו לשנות את התואי ולהתחיל מהתחלה לא עזר. אחרי שלושה חודשים בקושי התקדמנו כמה עשרות מטרים.

לקראת סוף 1972 גמרתי את הגלות וחזרתי לסירקין .

הכנת תרגיל צליחה אוג’ מילואים של שרון מאי יוני 73

אחרי שחזרתי מגלות של כמעט שנה בשארם ואבו רודס לסירקין, נשלחתי למשימות ועבודות שיגרתיות בכול רחבי הארץ אך ברובן בצפון ובדרך כלל כמפעיל עצמאי. בסביבות אפריל/מאי 73 עבדתי ברמה על דחפור אופני, הייתי צריך לעשות פס אש מסביב לשדה מוקשים, עשיתי את הפס מחוץ לגדר החיצונית וכשיצאתי ברורס ראיתי זויתן זז לתוך הפס. לא רציתי להחליף גלגל ליד השדה מוקשים אם אעלה על מוקש נ”א, ירדתי מהכלי ומשכתי וסיבבתי ואיכשהו תפסתי את הזויתן לגדר, עליתי על הכלי נסעתי ברורס והפינה הימנית של הסכין בקושי נגעה בזויתן ומוקש נ”א התפוצץ ללא נזק.

באותו יום אחה’צ מורידים אותי לנגב, אני יורד בנסיעה על גלגלים לפגוש את המוביל במשרדי קצין העיר טבריה שהיה ליד צומת צמח הגעתי בערב, פגשתי שם את הקצין הנדסה, היא הורה לי להחנות את הכלי בחניה ללילה והוא לקח אותי לפלוגת פלסים במילואים בחמת גדר שמפנים שדה מוקשים לסדר לי שינה ללילה, הם אומרים אין בעיה בכיף יהיה לנו עוד שומר הלילה! אפשר לתאר מה עבר לי בראש, אבל הפעם אני לא פותח את הפה הגדול שלי, הקצין אומר להם לא, לפי פק’ם מפעילים צריכים 8 שעות שינה והוא (אני) לא שומר, בקיצור אחרי ויכוח קצר אני לא ישנתי שם, למחרת הגיע המוביל וירדתי לנגב. בדרך הצטרף אלי יוסי בן נעים, אם אני לא טועה, והתחלנו לבנות העתק המערך המצרי בצד המערבי של התעלה לפי תצ”ות (צילומי אויר) ולתרגיל אוגדתי לאוגדת מלואים שאריק שרון קבל פקוד עליה כשהוא פרש מפקוד דרום, היינו בנסיעה ובצומת דימונה ירוחם הטרקטור נתקע ונשארנו לעשות שישי שבת על הכביש, ביום ראשון הורידו לנו דחפור חילופי והמשכנו בעבודה, יחד איתי על הדחפור ישב סמל מחיל אויר מומחה לתצ”ות וכוון אותי איך איפוא מתי ובאיזה זוית וכיוון להוריד פינה של הסכין ולחרוץ את הקרקע, ביום רביעי בן נעים שאל אותי אם אכפת לי שהוא יצא לשישי שבת ביום חמישי בבוקר ואני אעבוד כול היום לבד ובשבוע אחרי כן נתחלף ואני אצא ביום חמישי, עניתי לו המפתחות בפנים סע לשלום, וקבלנו אשור לכך מהקצין צמ”ה של 606 שהיה אחראי בשטח שעתיים אחרי שבן נעים יצא, הבטן שיחקה לי והשארתי מתנה על כל גיבעה. הסגן ניסה לשכנע אותי להשבית את הכלי ולגשת לחובש, אבל ראשית לפי מורשת יחידה לא חשבתי שזו סיבה להשבית את הכלי ושנית לא רציתי שבן נעים יקבל על הראש מהיחידה על זה שהוא יצא יום קודם, אחרי 3 שעות ושלוש ניסיונות שכנוע הוא נתן לי פקודה לגשת לחובש ואם לא זה סרוב פקודה ! אחרת הוא שופט אותי במקום ל 7 ימים בכלא. טוב ירדתי מהכלי, נסעתי לחובש, נשלחתי לבית חולים, קיבלתי ג’ ליום אחד וחזרתי ל 606 לקבל הסעה לשטח, נכנסתי עם מישהו מ 606 שהכרתי לחדר האוכל ומהצד השני של חדר האוכל רס”ר המטבח צועק לזה שלידי, שיגיד למילואימניק (לי), לצאת החוצה לסדר את המדים (אני כרגיל שער ארוך חולצה בחוץ ובלי גומיות, הן עוצרות את הדם) ואז להכנס לחדר אוכל, זה שלידי ענה לרס’ר זה לא מלואימניק זה המפעיל שהיה צריך לקבל פקודה ללכת לחובש ונזרקתי מהחדר אוכל, מצאתי הסעה לשטח סיימנו את המשימה וחזרנו לסירקין.

יום יומים אחרי שחזרתי לסירקין, צדוק ואני הולכים לחדר אוכל מהמשרדים לארוחת צהרים וצדוק שתמיד ידע מה קורא אתנו לא משנה באיזה חור באיזה קצה העולם היינו, שואל אותי, תגיד לי רוני אני צריך לשמוע מחברים שלי שהחילים שלי הולכים עם שערות ארוכות? ואני עונה לו. כן צדוק אבל הייתי בשטח ברמה וירדתי לנגב והייתי בבית חולים ועד פעם בשטח לא היה לי זמן. וצדוק אומר לי כן אבל היה לך ג’ אחד לא יכולת אז להסתפר?   

אוקטובר 73

שבוע שבועיים לפני ראש השנה 73, יצאתי להכין תשתית לכנס גולני ועבדתי תחת הסמח”ט, הייתי אמור לצאת לרגילה בין ראש השנה ויום כפור כדי לגמור סידורים ולארגן את החתונה שלי בסוף דצמבר 73. לא גמרתי את העבודה, יצאתי לרגילה וכשסמח’ט גולני ביקש שאחזור כי הוא לא הסתדר עם מי שהחליף אותי הסכמתי, כי הצלחתי לגמור את הסידורים תוך יומיים שלושה. ביום שני או שלישי לפני יום כפור (שהיה בשבת) הפסקתי את הרגילה, הייתי גם צריך לעשות את יום כפור בבסיס ואושר לי שהחברה שלי תעשה את יום כפור איתי בסירקין, כי גם גבי אלעד שהיה צריך להיות קצין תורן תכנן להביא המשפחה שלו.

בתחילת השבוע גם התחלנו להיכנס לכוננויות. וביום שישי ב 10 בבוקר נכנסנו לכוננות מלחמה, הוצאנו תד”ל מלחמה בשלשות במגרש הכדור סל ליד המגורים, אני עדיין קיויתי שזה יגמר בכלום ורק כשעה לפני כניסת יום כפור, התקשרתי לחברה שלי ואמרתי לה לא לבוא והסיבה שנתתי הייתה שאחד החברה ברמה שבר רגל ובמוצאי יום כפור אני עולה לרמה להחליפו, ביום שישי בערב, משה דנינו עלה לרמה עם ד-8 וביום כפור ב 14:00 התחילה המלחמה! ביום כפור אחה’צ עלינו אני ושחר לתגבר את דנינו ומטס שהיה כבר ברמה כשבוע, ויחד איתנו עלה מאור שהיה בחרמון אבל פתאום ביום שישי בבוקר הופיע בסירקין והיה צריך לחזור לחרמון, לחרמון הוא כבר לא הגיע והוא נשאר אתנו ברמה. כשהגענו לאזור צומת גולני בגליל, כבר ראינו את הרמה בוערת, אף על פי שכבר לא עישנתי 9 חודשים ובטבריה בסוף הירידה המפורסמת, הייתה חנות מכולת פתוחה וקניתי כמה חפיסות סיגריות לחברה, נתתי שניים שלושה ואת השאר הישארתי לי, בימים הבאים במקום אוכל עישנתי, בלילה התיצבנו בחומה וביום ראשון בבוקר, קבלנו פקודה לפנות את הרמה ניסיתי לקחת אתי תד”ל וצמח הקצין צמה בחומה צעק עלי שאם אני לא זורק את התד”ל הוא יורה בי! ירדנו לגשר בנות יעקב.

הגשר מוקש וההוראה שקבלנו היו אם הסורים מתקרבים, אנו חוצים את הגשר חורשים את הכביש ונוטשים את הטרקטורים על הכביש כמחסומים וחוצים את הירדן בשחיה. ישבנו שם יומים שלושה ומהרמה ירדה שיירה אחת כל יומיים שלושה עם הרוגים ופצועים ומהצד המערבי עלו רכבים, וטנקים בודדים. חלק מהטנקים לא יכלו לעשות את הסיבוב החד לגשר והיינו מכוונים אותם. לפעמים סיבבנו את הטנקים בדחיפה עם הד-8 יש באיזה ארכיון תמונות של המלחמה, תמונה מהגשר שאי אפשר לזהות את החייל המכוון, אבל אני זוכר והוא נראה לי שזה דנינו, כמה ימים אחרי שחזרנו לחומה, צרפו אותנו לגדוד צמ”ה מילואים שהיה בצומת צמח. התחלנו לחפור שפניות לרכבים לאורך הכביש באזור אל על, עבדנו במשמרות 3 שעות עבודה 3 שעות מנוחה, שם במקום המנוחה הותקפנו בקטיושות, שחר נפצע בגב היד וכשהוא פונה הוא נתן לי סכין שהיה לו, שמרתי על הסכין בקנאות שלושים שנה עד שהיא נעלמה לי כשעברתי דירה.

אחרי יום נסענו למחוק את קוניטרה, בונים רמפה קטנה מספיק שהסכין של ה ד-9 תגיע לגג הבניין ודוחפים. ליד קונייטרה היה גדוד תותחים 105 מ’מ וכול פעם שירו פגז ה ד -9 היה קופץ באוויר, אחרי יומים שלושה קיבלנו הוראה לנסוע לאזור מוצב 105 ולהעמיק את תעלת נ”ט ולהגביהה את הסוללה יצאנו בשיירה, מטס היה ראשון או שלישי בשיירה ואני שישי אבל בד-9 עם קבינה זכוכית, יצאנו עם אור ראשון וכשהשמש  ממזרח היכתה על הזכוכית הסורים התחילו להפגיז אותי במרגמות וירי מקלעים, פחדתי שאם הטרקטור יפגע הוא יחסום את הכביש ואז הורדתי אותו מהכביש, העמדתי אותו עם הפנים לכוון הסורים, מלאתי את הסכין בעפר, הורדתי את הריפר, כיביתי וקפצתי מתחת לטרקטור, חמשת הטרקטורים הראשונים הגיעו לסוללה והיו מוגנים. אבל, 50 מטר מימני עמד טנק שלנו בודד ועל כול פגז שהוא ירה אני קיבלתי חמישה. הקבינה חטפה רסיסים, הרדיאטור נפגע והסכין חוררה, וראיתי אש פיצוץ מבין הזחלים, אחרי זמן שנראה כשעות, הגיע ברגל רס”ן מהגדוד שסופחנו אליו ופינה אותי ברגל לאחור. באותו יום שברתי שיא בריצת 50 מטר.

שלחו אותי לגייס ד-9 מחיפה. ירדתי בד 100 מגוייס כחול מהרמה ונפגשתי עם המוביל באתר בנייה בכרמל, עד שהעמסתי כבר היה כמעט ערב ונהגי המוביל סרבו לנהוג עם הטרקטור בלילה בארץ אפילו עם רכב ליווי, עצרנו ללילה בצד הכביש מחוץ לבסיס אחזקה ובינוי צפון בקישון. בוצ’ו שהיה שם, שמע שאני מחוץ לשער יצא אלי נתן לי חיבוק, שאל לשלומו של כל חייל מהגדוד וביחוד אנחנו שהיינו ברמה כאילו הוא עדיין המגד שלנו.

למחרת בבוקר המשכנו והגענו לחומה בצהריים, קצת אחר כך שמעתי שאשתר שמעון נהרג ז”ל.

בתקופה הזו צורפתי מפעם לפעם ליחידות שונות שהיו צריכים סיוע צמ”ה. לילה אחד העברתי 824 לאורך קו הפסקת האש במובלעת ופיצצתי גלגל. אחת העבודות שעשינו במובלעת הייתה דרכי טוף, דנינו ואם אני לא טועה מטס פיזרו את הטוף לאורך קו הפסקת האש ואני העמסתי את המשאיות מתחת לחרמון, היה שם טנק סורי לא פגוע שתכננתי למצא בו מזכרות, בלילה דקות לפני שניסיתי להיכנס לתוכו יחידה סורית התגנבה ולקחה אותו! להגיע אל דנינו ומטס צריך היה לנסוע בצד הסורי של הקו. יום אחד גולדמן המג”ד עם פקידה מהגדוד באו אלינו לביקור בשטח, ובמחסום לא נתנו להם להיכנס, באתי למחסום הוא שאל לשלומנו , הוא אמר לי שהגדוד יורד לתעלה לבנות את הגשר היבשתי, הם נתנו לי חבילות שי לחלק לחברה והם חזרו לסירקין. 

באמצע דצמבר יצאתי לחופשת חתונה, דנינו, מטס ועוד שלושה ארבעה חברה מחומה ירדו לחתונה בתל אביב, לפי הסיפור שלהם הם יצאו מהרמה קצת מאוחר, לאחד מהם היה סירנה שלל והם נסעו רוב הדרך עם סירנה.

סיני 1974

בתחילת ינואר 74 כשחזרתי מחופשת חתונה, החזירו אותי לגדוד ואחרי כמה ימים ירדתי לסואץ, הייתי שם עד לפינוי אחת העבודות הייתה להרים את הסוללה לאורך כביש הכניסה לעיר עם יעה אופני 988 חפרתי עפר מהאי תנועה לסוללה יום אחד אני נכנס לבור מעמיס את הכף וכשאני יוצא ברורס, אני רואה את המחליף שלי רץ לבור שלי וענני אבק רודפים אחרי הרגלים שלו כמו בסרטים. הכנסתי לקדימה ונכנסתי לבור. את היריות לא שמעתי, ערב אחד גרשון אמר לי לקחת את ה 988 ולצאת לנמל הנפט שנדלק, והוא נסע ברכב כליווי. היו שם אנשים שכיבו את רוב האש ואני עזרתי בכיבוי ע’י שפיכת עפר על האש, אחרי הסכם ההפרדה עזרתי בפינוי ביחידות שונות בהעמסת ציוד ועברתי לרפידים לתקופה קצרה.

אחרי פסח עברתי לקבוצה שפעלה במתלה, במתלה הייתי עד לשחרור בסוף אוגוסט 74.

במתלה פרצתי דרכי גישה לנקודות תצפית במיצר וספרתי נגלות לרכינות חומר ואדי.

ערב אחד מטס ואמנון אומרים לנו שצריכים שמונה עשרה חברה לפעולה מתחת לשולחן.   התברר שיחידה 252 מאום מחצה עוברת מקום ולפני שכול הציוד מתפזר כדי שנביא משם צריף מתקפל שהמטבח שלנו במתלה לא יהיה באוהל, גנרטור 3 פזות, וכול מה שנמצא שאנו צריכים, אנחנו נצא מהמטלה נפרק ונכין הכול להעמסה, ומשאית ויעה אופני יבואו מהיחידה שלנו ברפידים, מטס הביא אותנו בטנדר פיג’ו ונסע לארגן את המשאית והטרקטור. נכנסנו לבסיס פרקנו את הצריף והגנרטור והכנו הכול להעמסה, הכול בחושך, ופתאום אור יום אנו מוקפים על ידי 20 חיילים עם נשק דרוך ושני זחלים עם מקלעים דרוכים, על אחד הזחלים עומד קצין ושואל אתנו מי אנו ? ואנחנו מסבירים שאנחנו חלוץ ואנחנו אוספים ציוד לפינוי ורק מחכים לטרקטור ולמשאית. ואני שומע אותו מדווח בקשר באנחת רווחה “הם לא מצרים הם ישראלים” עמדנו שם יותר משעה עם ידיים באויר מעל לראש עד שמטס אסף אותנו אחרי שאמנון וגולדמן אירגנו את השיחרור שלנו.  

באוגוסט קיבלתי 3 שבועות חופשת שחרור, כשבשניים מהם נשארתי במתלה כאזרח להפעיל יעה 950 ולהעמיס רכינות בחומר וואדי, הכלי היה של אשתר.

לקינוח:

ממאי 77 ועד ינואר 80 גרתי בחולון. והוצוותי כמש’ק צמ’ה בחמל הנדסה אוגדתי בצאלים, בפעם היחידה שעשיתי מילואים, אני הולך בשביל לחדר האוכל וממולי הולך רס’ן צביקה רייספלד (היום רז), הוא מסתכל עלי, אני מסתכל עליו ואז הוא אומר לי “כץ אני רואה שעדיין לא צחצחת נעליים” ואני עונה לו לא !  אנחנו צוחקים ומתחבקים. התברר שאני אחד משני מש’קי צמ”ה שלו, השני היה גרשון הלמן.