מזיכרונותיו של לידור אבישי

מזכרונותיו של אבישי לידור 

הגעתי ליחידת הצמ”ה המטכלית, 654, בסביבות חודש יוני 1968.

היחידה בפיקודו של מיכה מאור, ישבה במחנה סירקין וביחידה היו אנשים בודדים וביניהם: לוק ארמונד, לק דוד, נהג ועוד מספר חיילים. היחידה הייתה בהקמה.

הגעתי מפעילויות צמ”ה בבקעת הירדן והבאתי עימי ויליס סטיישן ירוק (אזרחי שכור), שהיה אטרקציה בפני עצמה.

לאחר זמן לא ארוך במחנה סירקין, הוטלה עלי המשימה הראשונה, לרדת לאילת עם מפעיל ושופל 988, בכדי לסייע למודדים אזרחיים למפות את הציר המתוכנן לסלילת כביש אילת – שארם א שייח.

לאור המצב לאורך הסואץ (מלחמת ההתשה), הוחלט להעביר את משימת אילת לאזרחים ואנו חזרנו ליחידה בסירקין ובתוך זמן קצר ירדנו לסיני, והתמקמנו במחנה גבעון (ג’ידי).

תוך כדי התארגנות במקום וקליטת חיילים וכלי צמ”ה נוספים, התחלנו בפעילות לאורך התעלה ובדרכים המובילות אליה בעיקר עבודות ביצורים ודרכי גישה.

לאחר כשלושה חודשים, העברנו את המחנה ל”טסה” בסמיכות לחטיבה 14.

היחידה המשיכה באותן הפעילויות, רמפות, דרכים ודרכי גישה, ביצורים ועוד.

פעילויות מיוחדות ואירועים חריגים אשר בהם השתתפתי כללו בין השאר:

–        שת”פ עם שייטת 13, עלינו הוטל להוריד עם יעה אופני 988 את הסירות שלהם למים ליד ראס סודאר, ולהמתין במקום לשובם, בכדי להוציא את הסירות מהמים. צוות השייטת בפיקודו של עמי איילון.

–        חילוץ דחפור D-8 שנפגע מרסיסים ליד תעלת סואץ. הרסיסים פגעו בצינורות ההידראוליים של הרמת והורדת הדחפור ורסיס גדול ניקב את מיכל הדלק של הכלי. בדקתי את הנזקים אחר הצהריים המאוחרים, ויצאתי בלילה צפונה אל חברת “קטרפילר” באזור התעשייה בחולון. הגעתי עם פתיחת מחסן החלפים ומאחר והייתה לי הכרות מוקדמת עם מנהל המוסך, נתנו לי את הצינורות המבוקשים ללא הזמנה רשמית של צה”ל.                                                                          

עם קבלת הצינורות, יצאתי מיד לתעלה אל מקום הימצאותו של הדחפור, עם צוות טכני וציוד עבודה. בעוד המכונאים מחליפים את צינורות הפגומים, עסקנו דיב משה ואני בהלחמת טלאי מפח לסתימת החור במיכל הדלק (הלחמת ברונזה). מפאת הרצון לסיים מהר את העבודות, ביצענו את ההלחמה ללא מילוי מיכל הדלק במים. המזל האיר לנו פנים והסולר לא נדלק…..  וכך הסענו משם את הדחפור למקום מבטחים.

–        לאחר מספר פגיעות במפעילים ע”י צלפים מצריים (לאורך תעלת סואץ), הוחלט לייצר בצריפין קבינה משוריינת למפעיל  D-8. הקבינה הובאה למחנה היחידה בטסה, וצוות מסגרים שהגיע עם הקבינה, התקין אותו על הדחפור. ההתקנה הסתיימה בחשכה והדחפור אמור היה לצאת מיד לתעלה. בדופן הקדמית של הקבינה המשוריינת, היה חרך הסתכלות שמידותיו בערך 25 ס”מ על 5 ס”מ, לחרך ההסתכלות היה תריס פלדה שניתן היה להחליקו לפתיחה מלאה או חלקית או לסוגרו לגמרי. להעמיס דחפור בלילה על מוביל שרוחבו קטן במספר ס”מ מרוחב זחלי הדחפור (מובילי הטנקים שקיבלנו התאימו ברוחבם לטנקים שהיו צרים יותר), זו משימה מעניינת. לבצע העמסה כזו מתוך קבינה משוריינת וחרך הסתכלות צר, זהו אתגר לא פשוט. איש מהנוכחים לא הסכים לבצע את ההעמסה הזו ועל כן לקחתי זאת על עצמי. המזל האיר לי פנים וההעמסה בוצעה בצורה מדויקת. (לא נראה לי שהייתי מצליח בפעולה זו פעם נוספת….).

מיכה מאור השתחרר ועזב את היחידה אי שם בסוף 1968.

משה זיו מגיע במגמה להחליפו, אך עוזב את המקום לאחר כשבועיים במחנה “טסה”, ואני נשאר קצין יחיד לניהול היחידה ופעילותה.

בסוף חודש מאי 1969, אני יוצא לחופשת שחרור לאחר תאום טלפוני עם יוסי וורצמן שמונה לפקד על היחידה. יוסי מגיע ליחידה ביום שאחרי צאתי לחופשה.

לאחר יומיים בחופשה, מבקש אותי יוסי וורצמן לחזור מהחופשה בכדי לפקד על סתימת הפירצה בסוללת העפר אשר לאורך התעלה. (הסוללה הגנה על התנועה בציר שלאורך התעלה. הפירצה הייתה לקראת מעוז “טמפו” ובגללה היה המעוז נצור). סתימת הפירצה התבצעה באמצעות דחיפת מיכלים ישנים להובלת דלק אשר הוסרו מקרונות רכבת מצרית והובאו למקום בגרירה ע”י טנקים, בלילה. בגלל הצלליות של המיכלים, נקרא המבצע “צוללות”. איתי בפעולה היו חיים דג’יברי ושני מפעילי דחפור D-8. הפעילות ערכה כשלושה או ארבעה לילות, וממש עם הכנסת המיכל האחרון למקומו בסוללה, פגע פגז נ”ט במיכל לידו עמדנו חיים ואנוכי, הפגז התפוצץ, וחיים ואני עפנו למרחק רב, כל אחד לכיוון אחר. שנינו נפגענו מההדף ומהרסיסים. גם הפינוי שלנו היה בנפרד, בשני מסוקים נפרדים, לשני בתי חולים. וכך במקום להגיע לבקו”מ בכדי להשתחרר,הגעתי לבית החולים ברפידים (ביר גפגפה). לאחר מספר ימים נסעתי לבייתי.ואחר כך, באיחור מסוים, השתחררתי משרות סדיר.