מזיכרונותיו של לב אילת
התגייסתי בתאריך 17 לאוגוסט שנת 1967.
ראשית נשלחתי לבדיקות על מנת להתקבל לצוות צוללות, אבל אחרי שלא הסכמתי לחתום לשרות של 5 שנים, הוחזרת לבה”ד 4 ומשם הגעתי בסוף אוגוסט לטירונות של חיל הנדסה קרבית בגדוד 601, הטירונות הייתה במחנה בית ליד ליד כפר יונה (לא רחוק מטול כרם ונתניה).
עברתי למסלול מהיר של התקדמות לקורס מכ”ים בשבטה, קורס השלמה חילית באדורים ומשם לבה”ד 1.
זה היה קורס קצינים ראשון במצפה רמון בנגב.אחרי הסיום הגעתי עוד פעם להשלמה חילית באדורים, כמובן שבכל בזמן הזה היו לנו הרבה פעילויות כולל מארבים בגבול לבנון הבקעה והערבה והרבה אימונים מכל הסוגים.
בסיום קורס הקצינים הוצבתי ליחידה 654 בסירקין ומשם באופן אוטומטי הגעתי לסיני ולקו התעלה ובגזרה הצפונית שכללה את השטח מהעיר קנטרה עד למוצבי טמפו שהיה קרוב לכניסה לתעלה באזור פורט-סעיד האזור הזה היה קשה במיוחד, בגלל הביצות בעיקר החלק הצפוני שלו ושלא היו עבירות לרכב וציוד.
הבסיס העורפי שלנו היה 25-30 ק”מ מזרחה לפני התעלה ליד תחנת הרכבת של בלוזה-רומני, מהבסיס העורפי הפעלנו את הכלים הכבדים, הפעילות שלנו כללה את פרוק מסילת הברזל – רכבת מעזה למצרים, המסילה הייתה לאורך כביש החוף שנמשך במקביל לים התיכון, פרוק המסילה נתן לנו את חומר הגלם לבניית המוצבים, אדני העץ ומוטות הברזל (רלסים) היו הבסיס של הקירות והגג של הבונקרים שאותם כיסינו בהרבה חול וזה היווה את השכפצים.
להוציא את אדני הברזל זו לא הייתה עבודה קלה בחום, החול הנודד, שהיה מצליח מדי פעם לחסום את הכביש וחלק מפעילות היחידה היה לנקות את הכביש בעזרת בולדוזר אופני קטרפילר 824.
בגזרה הצפונית עבדו איתנו הרבה מפעילים, מכונאים וקבלנים פרטיים, כמו חברת ארזים ואמנונים בראשות שמחה ואמנון בן יהודה, בנוסף לזה היו לנו טרקטורים שגויסו למילואים לתקופות של 30-90 יום ולפי הצורך בקו.
ברוב המקרים עבדנו בבניית קו בר-לב תחת אש מהצד המצרי, למפעילים הייתה מעט מאד הגנה והם היו ממש גיבורים.
אישית הייתי בתעלה עד השחרור שלי 13 לאוגוסט 1970, הזמן היחידי שנעדרתי מהגזרה היה כאשר חליתי בצהבת ופינו אותי באוויר לבית החולים בתל השומר, בבית החולים שכבתי כמו מת אחרי שירדתי בחצי ממשקלי, הטיפול היה לשתות כל יום כמה ליטר של מיץ אשכוליות, אחרי כ 14 יום נשלחתי לבית הבראה על הכרמל בחיפה, אחרי כמה ימים של גב-בטן ואוכל טוב, נמאס מלא לעשות כלום והסתלקתי בחזרה לקו התעלה (באופן רשמי הייתי צריך להופיע בפני וועדה רפואית בכדי לאשר לי את הפרופיל הקרבי) אבל למי היה זמן כאשר בתעלה היו צריכים כל עזרה אפשרית.
כשבוע לפני השחרור הגיעה הפסקת האש שהשיג קיסינג’ר, תמיד אזכור את היום הזה 7,8 באוגוסט, יום שבו יכולנו להרים את הראש בקו מבלי לדאוג שאיזה צלף מצרי (קראנו להם קופים) יטפס על אחד מעצי הדקל (תמר) ויפתח באש עלינו.
(רציתי רק לתת סקירה קצרה על הפעילות של יחידת הצמ”ה 654 ואם יש לכם שאלות אשמח לענות.