הכנות להקמת מתקן אימונים באום-דארג’.
טולדו ניסים.
בגדוד התהלכו שמועות שיוצאים לעבוד באזור אום-דארג’, מה זה אום-דארג’ איפה זה? אף אחד לא ידע להגיד.
בוצ’ו קורא לי ולצמח למשרד ואומר לי שאני אמור לצאת מחר בבוקר לאזור אום-דארג’ ויש להכין 4 מפעילים, שני דחפורי ד – 9 ושני מכונאים על ציודם, בוצ’ו מוסר עוד מספר פרטים על מהות הפרויקט ומשחרר אותנו להכנות.
אום-דארג’ נמצאת כ 30 ק”מ צפונית מזרחית לחברון , איך מגיעים לשם איש בגדוד לא ידע להסביר ולכן תואם עם בה”ד 14 נקודת מפגש בבניין המשטרה ומשם יוביל הנציג אותנו לאום-דארג’.
יום למחרת בבוקר מגיעים המובילים, מעמיסים ציוד ויוצאים לדרך, את הליווי למובילים אני נותן עם הנ”נ של הגדוד בגלל רוחב הבולדוזרים, עד לחברון הייתה הנסיעה רגילה ושגרתית, הכביש בכניסה לחברון אינו רחב במיוחד ובגלל הבולדוזרים הייתה בעיה לחצות את חברון לכיוון משטרת חברון ולא פעם היינו צריכים לצעוק ולאיים על נהגים ערבים שחסמו את הדרך, עד שמגיעים למשטרת חברון ונפגשים עם נציג בה”ד 14 שכבר המתין במקום, עצרנו נפגשתי עם הנציג ובקשתי שהוא יוביל אבל לאט ובקצב המובילים ויצאנו לדרך.
הדרך לאום-דארג’ עברה דרך השוק בחברון ואם עד חברון היה בלאגן, אז לחצות את השוק בחברון היה סיוט בגלל רוחב עגלות המוביל ובגלל הבולדוזרים, קטע של 500 – 400 מטר היה סיוט לחצותו, יוצאים מהשוק והכביש נעשה גרוע בלשון המעטה, הכביש צר כך שהמוביל לא מצליח לנסוע עליו של לדבר כשבא רכב ממול והורדנו אותו לשדות, נסענו כשעה בקצב של 10 – 15 קמ”ש והכביש הופך להיות צר ומפותל, נהגי המובילים עוצרים ומודיעים שזהו יותר לא ממשיכים! וכי המשך הנסיעה בתנאים הקיימים יגמר ברע או התהפכות או שבר בעגלת המוביל ולזה הם לא מוכנים, שאלתי את נציג בה”ד 14 מה המרחק עד סוף הכביש והתשובה הייתה כ 4 ק”מ, לא עזרו התחינות והבקשות ומחוסר ברירה הורדנו את הכלים והתחלנו בנסיעה על השרשראות ולאחר כשעה הגענו אל הנקודה שהכביש נגמר ובאמצע שום מקום, במחשבה שניה מזל שהמובילים לא ניסו לעלות,
ראשית, לא היה סיכוי שהם יגיעו למעלה.
שנית, לא היה סיכוי שהם יצליחו להסתובב במקום.
התחלנו להתמקם במקום וכעבור 10 דקות הגיע למקום סרן צעיר שפנה אלי ושאל מי אחראי? עשינו הכרות ומסתבר שהוא קמב”צ בה”ד 14 וכי אנחנו כפופים אליהם, על פי דבריו כל מה שקשור לנושאי מנהלה כגון אוכל, דלקים, אבטחה ולינה (שהייתה בשטח) הוא האחראי, הקצין הראה לנו את השטח והסביר שהדרך למטה צריכה להיות ישרה וללא פיתולים וצריך להגיע עם הדרך עד למרגלות הגבעות ממול שעליהן יושבת משטרת אום-דארג’, בחשיבה ראשונית הייתי די מבסוט, כפי שהשטח נראה זה לדחוף חומר מלמעלה למטה, מצב אידאלי לעבודות עפר והתחלנו לעבוד בפינוי השכבה העליונה מהר מאד הבנתי שקל זה לא יהיה.
אחרי גילוח של 40 ס”מ מסתבר שהשטח לא סלעי שעם בולדוזרים ניתן לעקור אלא שכבות שכבות של פלטות, החלטנו שבשלב זה נפסיק את העבודות ורק למחרת ננסה לבדוק איך פורצים את הדרך.
לעת ערב הגיעה כיתת חיילים חגורים + סמל שהתחילו מיד בהקמת שני אוהלים, הסמל פנה אלי ואמר לי שהם יישארו איתנו בשטח על מנת לאבטח אותנו ואת הכלים, נתן לי שתי חמישיות של מנות קרב ותה חם, כך עברנו את היום הראשון.
למחרת 06:00 היינו על הכלים אחרי ששתינו כוס תה חם שהיה על האש של השומרים כל הלילה, כאמור השטח לא סלעי עם בולדרים שניתן היה להעביר אותם אלא פלטות בכמה שכבות, בתחילה ניסינו לנעוץ רוטר ולפורר את הסלע וזה לא הלך, הסלע כל כך קשה שלא אפשר לרוטר לחדור, כל ניסיון הרים את חלקו האחורי של ה ד – 9 חיפשנו נקודת אחיזה לשני הד – 9 ושניהם ביחד לפרק את הפלטה ולא הלך, ניסיון נוסף לפרק עם הפינות של הבולדוזר כלי אחד לא הצליח ואז בניסיון נוסף שתי פינות של שני הדחפורים ולהפתעתנו הסלע התחיל להישבר ונוצרו סדקים ואז ניסינו לעבוד על הסדקים, לא בהצלחה גדולה אבל יותר קל וכך עבדנו יום שלם, כלי אחד מכניס רוטר וכלי שני דוחף מאחור, בסוף היום בעת שהמפעילים טיפלו בכלים, רק אז ראינו את הנזק לכלים, פינות של בולדוזר נשחקו ונסדקו, סכינים נשחקו ונסדקו קשה, דפטור (ציפורן) נשחק באופן שסיכן את להב הרוטר, נאג’י המכונאי אמר שלא בטוח שהכלים במצב הנוכחי מסוגלים לגמור עוד יום עבודה שלמחרת וכי יש צורך דחוף לדאוג לחלפים.
הקשר עם הגדוד היה דרך בה”ד 14 והקשר עם בה”ד 14 היה דרך מכשיר הקשר שהיה עם כיתת האבטחה במקום, כך העברנו הודעה לגדוד כי במצב הנוכחי לא נוכל למשוך עוד יום עבודה מלא, ההסדר עם הגדוד היה שבימי שלישי ושישי עובדים עד הצהרים ובסביבות 15:00 יוצאים הביתה.
המכונאים פרקו את החלקים הפגומים ונסענו לסירקין, לאחר שסיפרתי להם באיזה סוג סלע אנו עובדים ומסתבר לאחר עיון בספרות המקצועית שאנחנו עובדים עם פינות וסכינים שלא מתאימים לסלע (גרניט) והכן קיימים חלקים מתאימים לסוג סלע כזה, אבל אין אותם במלאי במחסן, מחוסר ברירה לקחנו מה שיש והובטח לנו שהגדוד ידאג להשיג במחסן קטרפילר וידאג לספק לנו בשטח, ובאמת אחרי יום הגיעו בוצ’ו וגבי בכדי לראות במה מדובר והביאו את החלפים המתאימים.
וכך המשכנו לעבוד בערך עוד שבועיים עד שסיימנו את אותו קטע מקולל.
אני חושב שעד שסיימנו את הפריצה בהר החלפנו עוד 2-3 פעמים פינות, סכינים, ודפטורים.
למרות שהחלפים היו מחוסמים טמיועדים לסוג סלע הגרניט למטה למרגלות השטח היה מישורי פחות או יותר ולאחר שבוע נוסף הגענו עם הדרך למרגלות משטרת אום דארג’, המקום שבו היה אמור להיות משטח להקמת מאהל ליחידות המילואים, לצורך הכנת המשטח למאהל המילואים, קבלתי אז תגבור של כלים, דחפור אופני 824, שופל זחלי 977, עוד שופל זחלי 951,
ומפלסת שכלל מפעילים ואת גרשון הלמן ויעקב בנימין.
כל הציוד והאנשים היינו אמורים להשתתף בתרגילים של יחידות המילואים.
כאמור לאחר שתוגברנו באנשים וכלים נוספים, אז בפרק זמן לא ארוך סיימנו והתחיל להגיע ציוד ואוהלים, גנרטורים, מקררים ותאורה, להקמת המאהל לפי הצורך מגורים, מפקדה, חדר אוכל, מטבח, מרפאה וכו’, לאמר שהתנאים בשטח היו אידיאליים זה שקר, החום המחניק, האבק הנוראי, השירותים שהיו מתחת לכל ביקורת, התנאים במטבח היו איומים, חשמל בהפסקות, מים בטעם נוראי, קחו את כל התנאים הללו ותלבישו אותם על עוד גדוד מילואים ותחשבו מה קבלתם ובאמת לאחר תקופה לא ארוכה התחילו תופעות של חום, הקאות ושלשולים, אנשים נשלחו למרפאה ומשם לבה”ד 14 והלאה לא ברור לאן, אבל מהר מאד הגיעו לשטח אנשי חר”פ ואחריהם משלחת של קצין רפואה ראשי, הייתה שמועה שבמתקן משתוללת כנראה איזו מגיפה שאז ניתנה הפקודה לפנות את המתקן לאלתר ולפרק אותו, בזה תם עידן מתקן האימונים אום דארג’.
דבר מעניין למרות שהצוות של הגדוד חיינו שם ביום יום אף חייל או אע”צ לא חלה !
ההכנות להקמת מתקן האימונים באום דארג’
בגדוד התהלכו שמועות שיוצאים לעבוד באזור אום דארג’, מה זה איפה זה אף אחד לא ידע להגיד.
בוצ’ו קורא לי ולצמח למשרד ואומר לי שאני אמור לצאת מחר בבוקר לאזור אום דארג’ ויש להכין 4 מפעילים ושני דחפורי ד-9 ו2 מכונאים על ציודם.
בוצ’ו מוסר עוד מספר פרטים על מהות הפרויקט ומשחרר אותנו להכנות.
אום דארג’ נמצאת כ 30 ק”מ צפונית מזרחית לחברון ואיך מגיעים לשם איש בגדוד לא ידע להסביר, לכן תואמה עם בה”ד 14 נקודת מפגש בבנין המשטרה ומשם יוביל הנציג לאום דארג’.
יום למחרת בבוקר מגיעים המובילים מעמיסים ציוד ויוצאים לדרך, את הליווי למובילים אני נותן עם הנ.נ של הגדוד בגלל רוחב הבולדוזרים.
עד לחברון היתה הנסיעה רגילה ושיגרתית, הכביש בכניסה לחברון אינו רחב במיוחד ובגלל הבולדוזרים היתה בעיה לחצות את חברון לכיוון משטרת חברון ולא פעם היינו צריכים לצעוק ולאיים על נהגים ערביים שחסמו את הדרך עד שמגיעים למשטרת חברון ונפגשים עם נציג בה”ד 14 שכבר המתין במקום.
נעצרנו! נפגשתי עם הנציג ובקשתי שהוא יוביל אבל לאט ובקצב המובילים ויצאנו לדרך.
הדרך לאום דארג’ עברה דרך השוק בחברון ואם עד חברון היה בלאגן, לחצות את השוק בחברון היה סיוט בגלל רוחב עגלות המובילים ובגלל הבולדוזרים, קטע של 400 – 500 מטר היה סיוט לחצות.
יוצאים מהשוק והכביש נעשה גרוע בלשון עדינה, הכביש צר כך שהמוביל לא מצליח לנסוע עליו, שלא לדבר כשבא רכב ממול הורדנו אותו לשדות, נסענו כשעה בקצב של 10 – 15 קמ”ש והכביש הופך להיות צר ומפותל, נהגי המובילים עוצרים ומודיעים זהו! יותר לא ממשיכים וכי המשך הנסיעה בתנאים הקיימים יגמר רע או התהפכות או בשבר בעגלת המוביל וזה הם לא מוכנים, שאלתי את נציג בה”ד 14 מה המרחק עד סוף הכביש והתשובה היתה כ 4 ק”מ.
לא עזרו התחינות והבקשות ומחוסר ברירה הורדנו את הכלים והתחלנו בנסיעה על השרשראות ולאחר כשעה הגענו אל הנקודה שהכביש נגמר באמצע שום מקום.
במחשבה שניה מזל שהמובילים לא ניסו לעלות, ראשית ! לא היה סיכוי שהם יגיעו למעלה ושנית לא היה סיכוי שהם יצליחו להסתובב במקום, התחלנו להתמקם וכעבור 10 דקות הגיע למקום סרן צעיר שפנה אלי ושאל מי אחראי ? עשינו הכרות ומסתבר שהוא קמב”צ בה”ד 14 וכי אנחנו כפופים אליהם, על פי דבריו כל מה שקשור לנושאי מינהלה, כגון אוכל, דלקים, אבטחה ולינה (שהיתה בשטח) הוא אחראי, הקצין הראה לנו את השטח והסביר שהדרך למטה צריכה להיות ישרה וללא פיתולים וצריך להגיע עם הדרך עד למרגלות הגבעות ממול שעליהן יושבת משטרת אום דארג’, בחשיבה ראשונית הייתי די מבסוט! כפי שהשטח נראה זה לדחוף חומר מלמעלה למטה, מצב אידאלי לעבודות עפר! התחלנו לעבוד בפינוי שכבה עליונה ומהר מאד הבנתי שקל זה לא יהיה.
אחרי גילוח של 40 ס”מ מסתבר שהשטח לא סלעי עם בולדרים שאפשר לעקור אלא שכבות שכבות של פלטות, החלטנו שבשלב זה נפסיק את העבודות וכך למחרת ננסה לבדוק איך פורצים את הדרך, לעת ערב הגיעה כיתת חיילים חגורים + סמל שהתחילו מיד בהקמת שני אוהלים, הסמל פנה אלי ואמר לי שהם ישארו איתנו בשטח על מנת לאבטח אותנו ואת הכלים, נתן לי 2 חמישיות של מנות קרב ותה חם, כך עברנו את היום הראשון.
למחרת 06:00 בבוקר היינו על הכלים אחרי ששתינו תה חם שהיה על האש של השומרים כל הלילה.
כאמור השטח היה לא סלעי, עם בולדרים שניתן היה לעבור אותם אלא כאמור פלטות בכמה שכבות, בתחילה ניסינו לנעוץ רוטר ולפורר את הסלע וזה לא הלך, הסלע כל כך קשה שלא איפשר לרוטר לחדור, כל נסיון הרים את חלקו האחורי של ה ד-9, חיפשנו נקודת אחיזה לשני ה ד-9 ושניהם ביחד לפרק את הפלטה ולא הלך, נסיון נוסף לפרק חתיכות עם הפינות של הבולדוזר של אחד ה ד-9 לא הצליח ואז בנסיון נוסף עם שתי הפינות של שני הבולדוזרים ולהפתעתנו הסלע החל להישבר ונוצרו סדקים ואז ניסינו לעבוד על הסדקים, לא בהצלחה גדולה אבל יותר קל וכך עבדנו יום שלם, כלי אחד מכניס רוטר וכלי שני דוחף מאחור (פוש).
בסוף היום בעת שהמפעילים טיפלו בכלים, רק אז ראינו את הנזק בכלים, פינות של הבולדוזר נשחקו ונסדקו, סכינים נשחקו ונסדקו קשה, דפטור (ציפורן) של הרוטר נשחק באופן שסיכן את הרוטר, נאג’י המכונאי אמר שלא בטוח שהכלים במצב הנוכחי מסוגלים לגמור עוד יום עבודה שלמחרת וכי יש צורך דחוף לדאוג לחלפים.
הקשר עם הגדוד היה דרך מה”ד 14 והקשר עם בה”ד 14 היה דרך מכשיר קשר שהיה עם כיתת האבטחה במקום וכך העברנו הודעה לגדוד כי במצב הנוכחי לא נוכל למשוך עוד יום עבודה מלא.
ההסדר עם הגדוד היה שבימי שלישי ושישי עובדים עד הצהרים ובסביבות 15:00 יוצאים הביתה.
המכונאים פרקו את החלקים הפגומים ונסענו לסירקין, לאחר שסיפרתי להם באיזה סוג סלע אנחנו עובדים מסתבר לאחר בדיקה בספרות המקצועית שאנחנו עובדים עם פינות וסכינים שלא מתאימים לסלע (גרניט) והכן קיימים חלקים מתאימים לסוג סלע כזה אבל אין אותם במלאי במחסן, מחוסר ברירה לקחנו מה שיש והובטח לנו שהגדוד ידאג להשיג במחסן קטרפילר את הנחוץ וידאג לספק לנו בשטח, באמת אחרי יום הגיע בוצ’ו וגבי בכדי לראות במה מדובר והביאו חלפים מתאימים.
כך המשכנו לעבוד בערך עוד כשבועיים, עד שסיימנו את אותו קטע מקולל, אני חושב שעד שסיימנו את הפריצה בהר החלפנו עוד 2 – 3 פעמים פינות, סכינים ודפטורים, למרות שהחלקים היו מחוסמים ומיועדים לסוג סלע הגרניט.
למטה למרגלות השטח הוא היה מישורי פחות או יותר ולאחר שבוע נוסף הגענו עם הדרך למרגלות משטרת אום דארג’ למקום שבו היה אמור להיות משטח להקמת מאהל ליחידות המילואים.
לצורך הכנת המשטח למאהל המילואים, קבלתי אז תגבור של כלים, דחפור 824 שופל זחלי 977 ו 951 ומפלסת ושכלל מפעילים ואת גרשון (הלמן) ובני (יעקב בנימין). .
כל הציוד והאנשים היו אמורים להשתתף בתרגילים של יחידות המילואים, כאמור לאחר שתוגברנו באנשים והכלים הנוספים, אז בפרק זמן לא ארוך סיימנו והתחילו להגיע אוהלים, גנרטורים, מקררים ותאורה, להקמת המאהל לפי הצורך למגורים כמו כן מפקדה, חדר אוכל,מטבח, מרפאה וכו’….
לאמר שהתנאים בשטח היו אידיאליים זה שקר! החום המחניק, האבק הנוראי, השרותים שהיו מתחת לכל בקורת, התנאים במטבח היו איומים, חשמל בהפסקות, מים בטעם נוראי, קחו את כל התנאים הללו ותלבישו אותם על עוד גדוד מילואים ותחשבו מה קבלתם, האמת לאחר תקופה לא ארוכה התחילו תופעות של חום, הקאות ושילשולים, אנשים נשלחו למרפאה ומשם לבה”ד 14 ומשם לא ברור לאן? אבל מהר מאד הגיעו לשטח אנשי חר”פ ואחריהם משלחת של קצין רפואה ראשי, היתה שמועה שבמתקן משתוללת כנראה מגפת דיזינטריה, אז ניתנה פקודה לפנות את המתקן מיד ולפרק אותו ! ובזה תם עידן אום דארג’.
דבר מענין הוא, שהצוות של הגדוד שחי שם יום יום אף אחד חייל או אע”צ לא נפגע!