גדוד 573 צביקה גולדמן
זיכרונות ופרקים אלה נכתבו ע”י צביקה גולדמן חודשים מספר לפני שנפטר, בעקבות פעילות שגבי אלעד ושיפוני גיורא עשו על מנת לשמר מידע תיעוד והיסטוריה של יחידת הצמ”ה המטכלית 654 וגדוד הצמ”ה המטכלי 573.
דפים אלה הועתקו והודפסו מתוך דפים שכתב צביקה בכתב ידו.
יהי זכרו ברוך !
מבוא.
יעוד הגדוד.
הקמת הגדוד.
עבודות הגד’ – משימות ביצועים וכו’ מיום הקמתו עד שאני קבלתיו.
בתחילת ינואר 1973 נתמניתי לק’ הנדסה של המצעד שהיה אמור להתקיים ביום העצמאות, בחודש מאי 1973 בירושלים.
המצעד והכנתו הוכפף ת.פ חט’ 16 ובראשה אל”מ גוקו.
נמניתי בין אנשי הסגל במטה החט’ אשר עסק בעניין המצעד.
המשימות ההנדסיות שהוטלו עלי לבצע הן:
הכנת השטחים לבמות המוזמנים למצעד, הכנת כל מגרשי החניה לאלפי המכוניות שיגיעו מכל קצוות הארץ וכן תפעול כל תוואי מסלול המצעד שהיה לאורך קילומטרים רבים.
את המשימות קיבלתי באופן ישיר מהמח”ט גוקי ומקצין האג”מ של החט’.
הכוחות ההנדסיים שהוקצו ת.פ שלי לצורך כך היו: גדוד 601 כולל פלוגת הצמ”ה שלו וכן חלק מגדוד 573 שישב כבר במחנה שנלר.
לצורך כך גד’ 601 עבר לאזור ירושלים ובראשו המג”ד אביגדור אשל וסגנו.
את הטריבונות לאורך המסלול ביצע גד’ 601 ואילו את הכנת המשטחים לבמות ולחניית הרכבים הרבים ביצעו פלוגת הצמ”ה של גדוד 601 והצמ”ה של גד’ 573.
בחלק גדול ממגרשי החניה נחוץ היה לשנות סדרי בראשית ממש, למשל – השטח של שמעון הצדיק והמגרש (שטח עצים) ליד שער שכם – שם היו חורבות של ממש, בורות ענקיים (באחד מהם נפל אחד ה ד – 9 של גד’ 573 לתוכו ועמלנו זמן רב להוציאו).
היה צורך למלא בחומר ואדי מגרשים שהיו בהם ממש ואדיות חלק מהחומר הובא ברכינות וחלקו נדחף ע”י ה ד – 9 ו ד – 8 (במספר רבים ולא ביחיד) מהשטח העליון שהיה גבעי לחלוטין.
מפלסות “והמפלצת” יישרו את הקרקע, כל העבודה הזו התבצעה במיומנות רבה ובזעת עמל (עבדנו הרבה שעות עבודה ביום) ולעיתים תחת גשם סוחף וקור ירושלמי.
כמובן שעבודות אלו עוררו עניין רב אצל תושבי העיר שצבאו בהמוניהם משך כמעט כל תקופת העבודה שהייתה במושגים של שבועות, הביצוע עורר התפעלות רבה בקרב התושבים על כך שחיילים מבצעים עבודות בציוד מכני כבד ברמת ביצוע נהדרת.
אני אישית שפיקחתי על העבודה מעל והייתי נוכח בכל מגרש, הופתעתי לעיתים ע”י אנשי ציוד מכני כבד ירושלמים מוכרים כקבלנים גדולים שהיו באים כמעט מדי יום לשטחים הקשים בהם ביצענו עבודות ואמרו לי דע לך שאנחנו מבקשים את הפרטים והשמות של המפעילים ומנהלי העבודה שלכם כדי שנוכל לזמן אותם לאחר שחרורם לעבודה בחברות שלנו ועוד אמרו (ואני מדבר למשל על אנשים של חברת זלמן בראשי לדוגמא ועוד) וזאת לגאוותי הרבה כי הם לא תיארו לעצמם באיזו רמת ביצוע גבוהה נמצאים אנשי הצמ”ה הצה”ליים.
בנוסף לכך התברכנו בשנה זו גם בשלג ( ואינני זוכר אם זה היה בפברואר או במרץ 1973, שלג חזק שכיסה את רחובות ירושלים במעטה לבן בגובה של לפחות 30 ס”מ ושיתק את העיר כולה.
השלג הזה לפי מיטב זכרוני היה במשך כל הלילה, אני לדאבוני נשארתי באותו לילה בעיר ולא יכולתי להגיע לשנלר.
אנשי הגד’ שהיו בשנלר, התארגנו בעצמם ולפי הנחיות מול העיריה נכנסו למרכז העיר עם כלי הצמ”ה – שופלים, מפלצות, מגרדות ופינו את מירב הצירים המרכזיים בעיר ואפשרו לאוכלוסיה המקומית להמשיך בחייהם היום יומיים.
לאחר מכן נמשכו עבודות הכשרת השטחים וזאת עד מועד בצוע המצעד שהיה מאורגן למופת הן מבחינת האורחים למקומות החניה שהיו כבר מסומנים ומוכנים והן לכוחות הצבא שהתפרסו בשטחים שהוכנו עבורם.
המצעד הצליח למעלה מן המשוער. תודות המח”ט גוקי לאנשי הצמ”ה והפלסים שבצעו את העבודות נמסרו הן למג”ד 601 והן לגדוד 573.
אגב – אם כל מאן דהו שראה, או שמע משהו משך כל העבודה האדירה הזו במשך כחצי שנה מהמטה שבא להתעניין מה אנחנו עושים – שיקום !!, כי אני לא ראיתי ולא שמעתי מאומה מפונקציה כל שהיא כזו.
באותו חודש יוני שלאחר מכן – קיבלתי את גד’ 573 באופן רשמי.
לא ציינתי את מה שנכתב עד כה, אלא כדי לספר ולו בקצרה את כל מה שעשה גד’ 573 (בחלקו) בפרק הזמן שבין סוף שנת 1972 ועד לפרק הטרום יום הכיפורים בו אני קבלתי את הגד’.
ובכן, את הגדוד קבלתי כאמור בחודש יוני 1973, הגד’ ישב דרך קבע במחנה סירקין וממנו יצאו למשימות שונות כפי שהוטלו וחזרו אליו לאחר גמר כל משימה.
עד בואי לא ידעתי כלל מה מצב הגד’ מבחינת כח אדם, מצבת מפקדי הגד’ ותפקידם.
לפני בואי לגד’ הכרתי איך גד’ צריך להראות מבחינת סד”ק ארגון וכו’ וזאת כי שרתי לפני כן כקצין הצמ”ה במטה הנדסה של אוגדה 252, שם לאחר ששרתי שני מגד”ים ב – 601 (טוביה ואברהם כהן) ותחת פיקודו של שקול ומגע ישיר עם מרבית המג”דים והמח”טים של אוגדת השריון בסיני ולאחר שעברתי קורס מפקדי פלוגות שריון – ידעתי איך גד’ צריך להראות ואיך הפונקציונרים השונים צריכים לתפקד.
עלי לציין – אינני בא כאן חשבון עם אף אחד, אני מספר כאן את האמת כפי שנראתה לי ולפי מיטב הבנתי.
מצאתי בגד’ כאוס נוראי בתפקוד ובנוהלים בלתי מתקבלים על הדעת, לדוגמא רס”ר בקר ק’ אפסנאות שהיה איש אפסנאות ונכנס כאן לתחומו של קצין השלישות ירון, כמובן ירון וגם בקר התערבו בכל החלטה מבצעית ולא תמיד בכפוף ואו בשיתוף עם סמל המבצעים.
ק’ מבצעים וקצין מודיעין לא היו (למטה החייל יש אולי תשובות לנושא זה) רישומים שלישותיים ואפסנאים היו במקרה הטוב “ספורדיים” ולא הצלחנו להפיק נתונים אישיים שלישותיים לגבי חיילים וכן לא נתוני אפסנאות נכונים.
סגן מפקד לא היה וקבלנו סגן רק תקופה לאחר מכן.
שני תחומים היו ראויים ואף יותר מכך! האחד לשכת המפקד שהייתה נתונה בידיה של רחל הנאמנות ואחרון חביב מחלקת החימוש בפיקודו של גבי ובעזרתם של פקודיו גיורא, מרדכי ונאג’י ויסלחו לי אלה ששכחתי להזכירם, בכוחם הם בהתמדתם ובמקצועיותם ואף שיתכן שהייתה כאן גם רוח המפקד – קודמי בוצ’ו שאהב מאד כלים תקינים בכל עת, זו המחלקה שממש תפקדה.
התחלנו להתארגן מחדש, כל פונקציונר החל להתארגן כיאות בתחומו על פי דרישותי וכל העניין החל להסתדר.
בינתיים קבלנו כמה קצינים, עד כמה שזכור לי חיים וצביקה רייספלד, צרפנו אליהם חיילים, מש”קים וכלי צמ”ה והפכנו אותם למחלקות לכל דבר ועניין.
עלי לציין שתקני כוח האדם, ציוד, כלי צמ”ה וכו’ לא היו בנמצא מעולם ואף לא במטה קהנ”ר.
כל הגד’ 573 נוצר ונברא במקריות! במקרה הטוב “ובאי רצון” במקרה הגרוע יותר !! כך זה נראה אז וכך אני חושב עד היום.
ידוע לי שהיחידה הזו (גד’ 573) תפקדה בסיני במהלך מלחמת ההתשה בקו בפקודם של מיכה ויוסי וורצמן שבה אחריו ולאחר שעלה צפונה קבל אותו בוצ’ו ולאחריו אני.
במלחמת ההתשה הגד’ תפקד בתעלה, ידוע לי בעקיפין (הייתי אז מ”פ צמ”ה בגד’ 601) שקיבל עליו משימות רציניות בסגירת פרצות על קו המים וזאת תחת אש רצינית, על כך יכולים להעיד ולהוסיף אנשי הגדוד שהיו בעת ההיא שם.
כאמור את גד’ 573 קבלתי בחודש יוני 1973 ומיד התחלנו לאמן קורס משקי צמ”ה בנוסף לחומר העיוני, שחניכי הקורס הולעטו, אימנו אותם בתיפעול נכון של כלי הצמ”ה, בהכנת סוגי מחפורות, הקמת סוללות ופריצות דרכים, החל מתפעול נכון של “קוברה” ועד לדרילים שקבלנו (אחד בוודאי או שנים אם אני זוכר), בחירת הצמ”ה הנכון למשימה הנתונה.
במשך זמן זה שלחנו כמחלקה (או שתי כיתות) עם כלי צמ”ה לסיני לצורך שתוף פעולה עם פלוגות מילואים באימונים.
כך המשכנו עד לאמצע חודש יולי, בו קיבלתי הוראה מאק”מ מקהנ”ר לביצוע דגם של התעלה ליד קבוץ זיקים.
נסעתי עם אורי געש – קצין אג”מ מקהנ”ר ועם מנשה שכמדומני אחראי תורת חה”ן במקהנ”ר לזיקים, הנ”ל הראו לי את השטח,
הסבירו לי מה רצונם שיעשה, נאמר לי שמודדים של מקהנ”ר, יסמנו לי את השטח.
להיות נאמן לאמת, אינני זוכר אם דבר זה נעשה אם כי אני נוטה להאמין בחיובי, הזמנתי ממשרד הבטחון טרקטור מחפרון גי.סי.בי עם מפעיל לאחר כיומיים יצאתי לשטח וערכתי מספר חפירות לעומק במקומות שונים, בכדי לבדוק את הרכב הקרקע, מה עובי שכבת החול העליונה מה יש מתחת לשכבת החול ובאיזה עומק, כמו כן באיזה עומק יש כבר מי תהום.
האמת מצאתי שטח “מפלצתי” – ואדיות, דיונות, שטח מלא בצמחיה פראית, נאמר לי לבצע דגם התעלה במידות הללו:
אורך 100 מטר, רוחב 50 מטר, עומק באמצע התעלה 9 מ’ לפחות, לאורך צלע אחת לבנות סוללה בדיוק כפי שיש בתעלת סואץ, סוללת ירי של טנקים עם עמדות תובה משטח ירי ושיפוע עליה.
היות ועבודות אלו הן בדיוק העבודות שהכנו בתעלה, זה לא היה חדש בשבילי, ידעתי באופן מוחלט מה רוחב עליון של הסוללה צריך להיות ומהו השיפוע למים של הגדות.
לקחתי עימי את המ”מ חיים ומנהלי עבודה הראיתי להם את המקום ומה המשימה.
הזמנתי שני בגרים (דרגליין) המפעילים אגב – עבדו יחד איתי בים המלח על בגרים של החברה האמריקאית סי.אי.סי הסברתי לבגריסטים מהי המשימה, העומקים הרצויים סוגי השיפוע של החרסית שהייתה מתחת לשכבת החול.
הרבה לא היה מה להסביר להם, מאחר ואת אותה העבודה בדיוק עשינו בסדום (ים המלח).
הבגרים החלו לעבוד (לפני כן בעזרת ד – 9 גילחנו את שכבת החול שהייתה בעומק של לפחות בין 1 מטר ל ½ 1 מ’ גילינו את שכבת החרסית והחפירה החלה, אני ליוויתי את העבודה החל מהרגע הראשון, את שכבת החול שהוצאנו פיזרנו על פני השטח, סתמנו בו ואדיות וכו’, החרסית החלה להיות לאט לאט רטובה ובמהרה מי תהום החלו לעלות למעלה.
מרגע זה ואילך הבגרים חפרו בתוך חרסית בוצית, החומר שכפות הבגרים העלו היה רטוב לגמרי, ממש בוץ מימי וכשסיפרתי במטה (מקהנ”ר) על מהלך העבודה,
הציע לי חכם בלילה אחד (מבלי להזכיר שמות) שהבגרים ישפכו את השפוכת לתוך משאיות (השפוכת היתה כולה בוץ מימי), אני הוריתי לבגריסטים לשפוך את השפוכת על הקרקע בצד, נתתי לכל יום עבודה להתייבש בשמש ולמחרת הד – 9 דחף את החומר במדרון השטח, החול התייבש בשמש וכך העבודה נמשכה, במקביל החלטתי להשיג משאבות בוץ ולהכניסן לעת ערב בגמר העבודה לבריכה ולהוציא את כל המים החוצה לתוך תעלה והמים התנקזו בכל השטח והתייבשו בשמש או חילחלו, בבוקר הבגרים חפרו בבריכה נקיה ממים ראו מה המצב היכן צריך לחפור, הוציאו תשפוכת פחות מימית ושיפרו את השיפועים.
לציין בדגש חזק !! כשביקשתי משאבות בוץ במקהנ”ר – צחקו ממני א’ אף אחד לא ידע מה זה, ב’ אף אחד לא ראה דבר כזה מימיו ג’ אף אחד לא ידע איך והיכן להשיג אותן.
ערכנו בדיקה משלנו ומצאנו בצריפין 3 משאבות בוץ זרוקות כאבן שאין לה הופכין, איש לא התייחס אליהן משך הרבה שנים.
קבלנו את המשאבות ושם הם שמחו שנפטרו מהן, לקחתי מדחס מהגד’ הבאתי אותו חיברתי לו את הצינורות של המשאבות, דרשתי צוללנים שיצללו כל ערב בתוך הבריכה ויקבעו את המשאבות עם יתדות כדי שלא ישתוללו מחמת לחץ האויר, כל בוקר השכם הצוללנים נכנסו לבריכה הריקה והוציאו את המשאבות מהבריכה, הבגרים המשיכו לחפור.
לציין – במקהנ”ר הגיעו להחלטה שהם רוצים עוד דגם כזה נוסף, את הביצוע הטילו על מקורות, החברה (מקורות) שלחו אלינו 2 מהנדסים שליוו אותנו מהשכם בבוקר ועד הלילה כדי ללמוד איך לעשות ומה לעשות, אם אני זוכר נכון הם ליוו אותנו כשבועיים, אגב לא אמרו תודה !
במקביל – ביצענו משטח לאורך כ 3 ק”מ ברוחב של בין 30 – 50 מ’ לצורך האימון בגרירת גשר הגלילים, ממש עד שפת הים לשמחתם של המפעילים חוף נודיסטים.
חוץ מפקוח העל שלי יום יומי השגיחו על ביצוע העבודה (המשימה) קציני הגד’ לחילופין ומנהלי העבודה – סיימנו את העבודה בערך בסוף אוגוסט או עד אמצע ספטמבר (זיכרוני בוגד בי בנושא הזה ).
אלוף טל וקציני מטכ”ל רבים באו עם סיום המשימה כדי לראות ולהתרשם, מהמחמאות שהגד’ קיבל בעל פה, ממש הסמקתי בכתב נדה ! אם איני טועה אני מוכן להתנצל…. ברור שאת כל המשימות שהיו לנו לא היינו יכולים לעמוד בהן אם לא היינו מקבלים את עזרם ומיומנותם של אנשי החימוש אגב עבודה (משימה כזו) אם אינני
טועה, לא בוצעה בחה”ן מיום הקמתו אני מציין – כל הכבוד לגד’ 573 שעמד במשימה כזו !!! הן מקצועית והן ביצועית !!! נדמה לי שבערך בזמן זה בוצע אימון צליחה או משהו דומה לזה בהרואיפה, אני לא השתתפתי בו אך חלק מאנשי הגד’ כן השתתפו וכך גד’ 573 התגלגל במשך בערך כחודש או פחות עד לפרוץ מלחמת יום כיפור.
את פרק השתתפות גד’ צמ”ה 573 במלחמת יום הכיפורים, אני רואה בו כפרק “מכונן” אשר בו אפשר לאנשי הגד’ וכן לכל חה”ן להתברך בו, לקחת אותו כדוגמה לארגון, התארגנות, יחסי עבודה לביצוע משימות גם בתנאים בשטח עם היחידות אליהן היינו מסופחים (מעין אגד צמ”ה) בנושא זה אפרט יותר בהמשך.
ריח המלחמה הקרבה, היה כבר באוויר ימים אחדים לפני פרוץ הקרבות, לקראת אוקטובר או בתחילתו של החודש זומנתי למקהנ”ר לישיבה בראשה ישב קהנ”ר עצמו – תא”ל בן דב יצחק, בישיבה זו התריע קהנ”ר על כך שהמלחמה קרבה מאד, אני תודרכתי להכין את הגד’, אם אינני טועה לאחר יום או יומיים פרצה המלחמה.
זומנתי שנית לישיבה אצל קהנ”ר ובה התבשרנו כי המלחמה פרצה ואנחנו מצווים להיות מוכנים לכל קריאה, למחרת קיבלתי הוראה לשלוח את הסמג”ד גדעון תימור עם כמחלקה או מחלקה + לרמה וכך עשינו.
לאחר כשבוע ואנחנו בסירקין יושבים ומחכים עם כלי הצמ”ה, נקראתי לעוד ישיבה עם קהנ”ר שם הוסבר לנו כי המצב לא הכי טוב, למעשה הכאוס הוא גדול, אין מידע מדויק על מצב יח’ חה”ן בסיני, אי לכך עלי הוטל לנסוע לסיני עם הגד’, או כיום או יומיים לפני
להגיע לטסה, שם יש כבר כמה קצינים של חה”ן ובהם גם סא”ל טוביה לביא, אני צריך לאגד את כל הקצינים הללו ת.פ שלי לגד’ אחד גדול ומשם להתחיל לפעול, עם כל כלי הצמ”ה של גד’ 573 אשר יגיעו תוך יום על מובילים, לארגן עוד כמה כלים שנמצאו בשטח להתארגן ולעשות קצת סדר בבלגן.
כשהגעתי לטסה מצאתי את סא”ל טוביה לביא ועד קצינים שונים אנשי מילואים (בדרך כלל אנשי צמ”ה) בחנתי את המצב וראיתי מיד שטוביה לביא שולט בכל המצב מארגן את כל הכוחות הקיימים במקום, הודעתי על כל זאת לקהנ”ר הסברתי לו את מצב העניינים קבלתי הוראה שעלי אם כן להתייצב אצל טוביה ולהיות כפוף אליו, הוראה כזו נראתה יותר הגיונית מהראשונה וכך עשיתי.
במקום התברר לי חיש מהר שטוביה ארגן לו גד’ מילואים שלם ועם כ 3 פלוגות ופלוגת מפקדה וזאת בלי לקחת בחשבון את גד’ 573, משם יצאנו לכיוון התעלה
והתמקמנו ליד מעוז…….
הכוח שלנו הפך כבר ליחידה בה 2 גדודים עם כל מיני יחידות קטנות נספחות, טוביה שאף להגיע למצב שיעמוד לרשותו אגד צמ”ה שיטול על עצמו את כל ביצועי הצמ”ה הנדרשים, טוביה שחה ממש בתפקיד, יצר קשרים עם כל המטות שבסביבה ועם כל המח”טים וגנרלים למיניהם, טוביה הטיל את תפקיד המגד’ שלגד’ המילואים על אחד הקצינים (איני זוכר בדיוק מי זה) נדמה לי דוד זמיר, הפך את עצמו לכעין מפקד אגד.
הוא קיבל את כל נתוני המשימות וחילק אותן לשני הגדודים, פה אני חייב לציין שטוביה תיפקד בכישרון רב ושלט בנעשה כל משך הזמן.
תוך כדי עבודות מזדמנות שונות, קבלתי הוראה להתחיל להקים את הגשר היבשתי, קיבלתי את נקודת הציון בה עלי להתחיל וריכזתי לשם את מירב הציוד הכבד כגון ד – 9 והתחלנו לדחוף חול חרסית וכל מה שמצאנו לתוך התעלה.
להוויתנו התברר לנו שהחול הנדחף לתעלה נסחף לצדדים, בכדי להתגבר על זה הביאו “מעונות” גדולות וישנות מנמל ת”א ונמל יפו, מלאנו את המעונות בחול ודחפנו אותן לתוך התעלה על תוואי הגשר, כמובן שהמעונות נסחפו לצדדים ולדעתי הן יצרו מעין קיר בו נבלם החול הנסחף, כמובן שרוחב התוואי התחתון התרחב ביותר בגלל הסחף, אך לאט לאט תוואי הגשר החל לקבל צורה נכונה קרי – רוחב עליון כפי שציפינו ממנו.
כאן אני חייב לציין מעשה נדיר שעשה אחד מאנשי החימוש שלנו – (נאג’י) ברוב טיפשותי נתתי הוראה לקשור עם כבל את אחד הזחל”מים שלנו לאחת המעונות כדי לעצור אותה מלהיסחף הרחק מהתוואי, כמובן שהמעונה נסחפה ומשכה עימה את הזחלם שעליו נהג נאג’י, הכבל היה כבל הכננת של הזחל”מ ולמרות שנאג’י בלם את הזחל”מ זה לא עזר והוא נמשך ע”י המעונה אל המים, נאג’י לא וויתר לקח פטיש ואיזמל והחל לחתוך את הכבל (ממתכת כמובן), בינתיים הזחל”מ התקרב למים ובעודנו צועקים לנאג’י לקפוץ ולחלץ את עצמו הוא לא ויתר והמשיך להלום על הכבל, הכבל בסופו של דבר נחתך ונאג’י קפץ מהזחל”מ, זה קרה כ 2 מטר לפני נפילתו של הזחל”מ למים, כולנו ראינו כבר את סופו של הזחל”מ וכמובן של נאג’י, נאג’י והזחל”מ נצלו ואני זוקף לחובתי מינוס אחד גדול ומכה על חטא שלא המלצתי אז על נאג’י כזכאי לקבלת צל”ש ומנאג’י לא נשאר לי אלא לבקש סליחתו.
וזה אירוע אחד מני רבים שקרו לנו במהלך ביצוע המשימות של הגדוד.
במהלך דחיפת החול לתוך תוואי הגשר, הגענו למצב שבו כל דחפורי ה ד – 9 לפחות 8 או תשעה כלים היו צריכים לדחוף חול ממרחק הגדל והולך וזה כמובן האט א מהלך העבודה, בקשתי שסקרייפרים שיקרבו את החול לתעלה ככל שיותר ואז הדחפורים דחפו לתוך התעלה את החומר במהירות גדולה.
תוך כדי עבודה שלח טוביה כוח נוסף לצד השני של התעלה וכך התקדמנו סוללה מול סוללה היות והבנו שיש זרימת מים בתעלה ממזרח למערב מכיוון ים סוף לים התיכון החלטנו שיש לדחוף לתוך התעלה צינורות בעלי קוטר גדול כדי שהמים יוכלו לזרום דרכם ולא להציף את הגשר היבשתי עם השלמתו.
אגב אני חייב לספר וזאת עבורי בלבד – ברגע שהגענו משני הצדדים לרוחק של 1 מטר בין סוללה לסוללה ובעוד המים זורמים בשצף קצף בתוך הרווח הזה נעמדתי רגל אחת על הסוללה ממול ורגל אחת על הסוללה מהצד שלנו – וכך – אני כנראה האדם היחידי בתבל שעמד על אדמת אפריקה ועל אדמת אסיה בעת ובעונה אחת, מישהו צילם זאת, אך אינני יודע מי הוא.
תוך כדי עבודה, קבלתי הוראה לעבור עם הגדוד לתוך מצרים לכיוון הר העתקה, שם החלה יחידה קטנה מטעם שקול, כנראה שזאת הייתה הוראה פיקודית לפרוץ את הדרך להר העתקה שלשם הועלו בהליקופטרים יחידות של הצנחנים בפיקודו של רס”ן אז – שמיל, פריצת הדרך נועדה כדי מתן אפשרות לתחזק בכל מובן את יחידות הצנחנים על ההר.
על היחידה הקטנה הזו פיקד סגן אחיקם (חיקי) , הם הצליחו לעלות עם ד – 9 אחד ולהתחיל את פריצת הדרך מאחרי המעלה הראשוני שהיה קשה וזקוף במיוחד, הם התקדמו בחלק הקל לפרוץ את הדרך והגיעו לאחר 3 – 9 ק”מ מההר עצמו, גובה הר העתקה כ – 800 מטר, השיפוע חד ביותר ולפריצת הדרך יש צורך בפיצוצים רבים.
נאמר לי בפקודה, שעלי לקבל על עצמי את ביצוע הפריצה לקבל ת.פ את הכיתה שנשלחה ע”י הפקוד (או אוגדה 252) ולסיים את המשימה במהירות האפשרית ולהביא את הדרך למצב בו יוכל רכב 4 על 4 להגיע לקצהו.
כשבועיים לערך לפני פרוץ מלחמת יום כיפור קיבלתי הוראה מאג”מ מקהנ”ר לעזור לחטיבה 7 שריון בפקודו של יאנוש שהיה עם החטיבה באזור לטרון, לבצע הכנת משטחים רחבים ובשטח גדול יחסית עפ”י דרישתו של המח”ט יאנוש וזאת לרגל יום החט’ שאמור היה להתקיים, הפקודה הייתה לשלוח אליו ד-8 אחד, ערכתי סיור בלווית המח”ט בשטח ולא נראה לי שהכלי שהוקצע לנושא הזה יספיק, אני בעוונותי הרבים הקצתי לו ד-9 אחד, 824 (מפלצת) אחת ועוד מפלסת ועוד ד-6 כל אלה מכוחות הגדוד.
ההיתי צמוד ליאנוש מדי יום כ 3 – 4 ימים עד לגמר העבודה, יום החט’ התבצע השארתי כלי אחד (נדמה לי ד-6 ) לניקוי עוד כיום אחד, עם איני טועה קבלתי על הראש ממטה החייל על כך שהוספתי כלים למשימה (נ’ גדול שלי, מה לעשות) אך יאנוש ואני היינו ידידים עוד ממלחמת ההתשה אותה אני התחלתי כמנופאי על בגר בהכנת השחפ”צים (רלסי רכבת) בתעלה בגזרה המרכזית שהייתה הגזרה של גד’ 79 (מפקדו היה אז יאנוש).
לפני הסיום אמר לי יאנוש שהוא עתיד לעלות לרמת הגולן עם החט’ לתגבר את חט’ 88, כי המצב לא אי אי אי בכי טוב! רוחות המלחמה החלו כבר לנשב, אך נראה שלא כולם הבינו זאת, חזרנו לסירקין.
אנשי היחידה של חיקי (אחיקם) התמקמו במורד ההר באוהל, הגעתי לאוהל אספתי את מפקדי היחידה (מפקד ועוד כ 2 מנהלי עבודה) , כל זאת היה מאוחר בלילה ולאור פנס נפט, הנחתי את כולם עפ”י פקודות מטכ”ל (הספר היה בידי) הקראתי אותן אחת לאחת בנושאי פיצוצים (בפרט פיצוצי קדח) וכן איך ומתי להתקשר ולתאם הכול ובעיקר בנושא הפיצוצים עם מפקדי הצנחנים שהיו למעלה על ההר.
למחרת השכם בבוקר התחלנו את העבודה בעזרת תגבורת של כלי צמ”ה קצינים ומנהלי עבודה מהגד’ שהתמקם לפני כן כמה ק”מ משם ליד סוללת אדמה, שם הגדוד התחפר.
חיקי המשיך את הפריצה ואילו כוח אחר של הגד’ טיפל בעליה הראשונית שהייתה ממש קשה לפיצוח, את הדרך משם לפריצה הראשית של חיקי, עשינו רגלי כי אף כלי תחבורה חוץ מ ד-9 לא הצליח לעלות את העלייה הראשונה.
בעת הזאת צמח מונה לסמג”ד והוא ואני פיקחנו על העבודה יום יום, לפעמים ביחד אם היה צורך ולעיתים לחוד.
בדרך כלל עלינו על ההר עם הליקופטרים וירדנו משם לכיוון פריצת הדרך רגלית, את תוואי הפריצה התוואתי מחדש ללא התחשבות גמורה בקווי גובה וזאת בשל העובדה שהייתי מצווה לגמור מהר ככל האפשר את פריצת הדרך וזאת לזכור פריצת דרך צבאית ובתנאי מלחמה, אחרת כנראה מפריצה אזרחית הכפופה אך ורק לעלויות בעיקר כסף, אנחנו היינו מוגבלים בזמן.
לאחר כ 10 ימים לערך, קיבלנו כח אבטחה עם נגמ”ש שהיה עולה כל בוקר לפריצת הדרך ומאבטח את אנשי החה”ן שעבדו בפריצה.
הגענו בעבודה לנקודה בה היינו צריכים להתחיל בקידוחים בסלע, העלינו לשם מדחס אם אני לא טועה בעזרת הליקופטר ומשם הורדנו צינורות אויר והתחלנו בקידוחים, בוקר אחד צמח ואני עלינו על הליקופטר להר, נפגשתי עם המפקד שמיל ואמרתי לו שאנחנו מתקרבים לפיצוצים ואנחנו (כלומר הממונים על כך מהצוות ) יודיע לו ולאחר תאום יתחילו בפיצוצים, צמח ואני התחלנו לרדת ברגל לכיוון העבודה ובדרך שמענו לפתע פיצוצים, הופתענו ולא הבנו מה קרה שהרי עדיין לא היה תאום עם ההר, התחלנו לרוץ ממש במורד וכשהגענו מצאנו להוויתנו כי החברה החלו לפוצץ וללא כל תאום עם ההר, כמו כן לא הודיעו לי על כך הם אומנם הרחיקו את אנשי האבטחה קצת (לא למרחק כמו שפקודות מטכ”ל מורות על כך) אלא הרבה פחות ולא התריעו את אנשי האבטחה כי עליהם להכנס למחסה, לצערי אחד מהמאבטחים הסתובב בשטח ליד הנגמ”ש לא מוגן ואבן גדולה פגעה בו, החיל נהרג ! הפסקתי מיד את העבודה הודעתי לממונים עלי על המקרה וחיכיתי לכל ועדות החקירה שהודיעו לי על בואן, לאחר שהחייל ההרוג פונה, הראשונה היתה של מצ”ח שהגיעה בערב לנקודת הפיצוצים בדרך ושם חקרה אותי, לאחר מכן במשך יום או יומיים, נחקרתי אני וחיקי ואולי עוד אנשים שעל כך אינני זוכר, על ידי ועדת חקירה של האוגדה וועדת חקירה של הפיקוד, בינתיים נמשכה עבודת הפריצה אך שקול שלח אלי את רס”ן קרול שיפקח על כל נושא הפיצוצים, הנכון הוא שכל המקרה הזה היה כבר די קרוב לסוף העלייה ובעזרתו של קרול העבודה נמשכה בקצב מהיר ויעיל.
לסיום הפריצה עשינו עוד מעט שיפוצים ושיירות של רכב 4 על 4 החלו לעשות דרכן ולהביא להר אספקה, תחמושת וכו’.
המשכנו על ההר עצמו את הדרך ונאמר לנו לפרוץ מלמעלה למה דרך נוספת מצד שני של ההר, התחלנו במשימה והגענו די רחוק במדרון ההר.
בשלב הזה וזאת לאחר עוד כ 10 ימים לערך, קיבלנו הוראה להתפנות מההר, גם בנושא הפינוי היתה סאגה לא קטנה של ד-9 עם קרטקה שבורה לחצי, כך שהטרקטור חישב להתפרק לשניים, גם פה לא וויתרתי כי אמרו לי (וגם כאן ללא שמות) לוותר על הטרקטור לפוצצו ולהתפנות מהשטח, הושבתי את נאג’י על טרקטור ה ד-9 השבור, לפניו נסע ד-9 נוסף תקין לאט לאט כאשר הסכין (הבולדוזר) המקולקל נסמך על אחורי ה ד-9 הראשון וכך לאט לאט ירדנו במורד התלול כאשר לאחר שעות של נסיעה הגענו – לתחתית שם חיכה לנו מוביל, העמסנו את ה ד-9 המגויס השבור (שאני לא יודע למי היה שייך), המוביל לקח את ה ד-9 צפונה שם משרד הבטחון טיפל בו.
שיהיה ברור – שאם לא היינו מחלצים את הכלי הזה – משרד הבטחון היה חייב לספק לבעלים ד-9 חדש במקרה הגרוע למדינה, או הטוב יותר כלי מחודש לחלוטין, את זה מנעתי ואני טופח לעצמי על השכם על כך, עד כאן פרשת הר העתקה – הגדוד נתן את שרותיו לכל החיילות שהיו על אדמת מצרים מפאיד ודרומה ומזרחה, החל מהצנחנים של מנו שקד שחפרנו אותם דרך כל מוצבי הדליות (כך נקראו) בהם ישבו כוחות שריון וחי”ר ומצד שני ולאורך התעלה עד העיר סואץ ובתוכה, נהנתה משרותינו גם החט’ של יהודה אשנפלד, אגב במרבית המקומות לא פסקה האש לגמרי ומפעילי הג”ד המשיכו בעבודה וספגו כמו אנשי השריון והחי”ר שהמשיכו לספוג הפגזות
וירי, כל העמדות לאורך התעלה הועמקו על ידנו והסוללות מעל הועבו והוגבהו וזאת עד לעיר סואץ, כפי שציינתי גם בתוך העיר לא פסקה האש לגמרי אך את היחידות שהיו שם חיפרנו היטב, עוד חטיבה שנהנתה משרותינו היתה החט’ של לפידות שישבה מהעיר סואץ עד לנמל עדבייה, מזרחית לנמל ישבה מול החטיבה חטיבה מרוקאית, היות וגם שם לא פסקה האש לגמרי, ביקש ממני המח”ט להכין סוללות עם עמדות לטנקים וכך עשינו, אגב משך כל העבודה במצרים להוציא את נושא העתקה – אני תאמתי אישית עם מפקדי היחידות שאת מרביתם הכרתי אישית וביצעתי על פי דרישותיהם כמובן שאוזני הייתה כרויה לכל דרישה של אג”ד הצמ”ה של טוביה וכן גם דיווחתי לו על כל מה שעובר על הג”ד על מהלך העבודה של הגד’ וכו’, אם אני זוכר טוב – לא הייתה אפילו הסתייגות אחת של מפקדת אגד הצמ”ה, על כל מהלך עבודת הג”ד, באשר ליחס מקהנ”ר לג”ד – משך כל התקופה הזאת לא שמעתי מהם ואפילו לא מילה אחת, להוציא שני מקרים אותם אני חייב לספר.
מקרה ראשון.
יום אחד במהלך פריצת הדרך לעתקה כשהיינו כבר לפחות בשליש המדרון, הופיע ג’יפ ועליו שנים או שלשה אנשים, אחד מהם רס”ן (שוב לא אנקוב בשמות) לשאלתי מה הניע אותו להגיע לפריצת הדרך הזו על העתקה, השיב לי – נשלחתי ממקהנ”ר כדי לסמן לכם את נתיב פריצת הזרך עד למעלה, אמרתי לו כי הנתיב כבר סומן על ידנו ואנחנו כבר כפי שהוא רואה לפחות בשליש הדרך ולכן נראה לי שאני לאיני זקוק לעזרתו, ענה לי – קבלתי פקודה לבצע וכך אעשה, חייל טוב !! עניתי לו כחפצך עשה, הנ”ל היה מצויד בסרטי סימון
לבנים וצבע לבן, ירד לוואדי מהדרך והחל לסמן ולאורך כל הוואדי בתחתיתו, משראיתי כך הוראתי לו להסתלק מהמקום ומיד.
מקרה שני.
נסע ! כעבור שבוע ימים הגיע סוף סוף נציג ממקהנ”ר – אורי געש, נסעתי עמו לאורך תוואי הדרך הסלולה והראיתי לו בתוך הוואדי בעומק של כ 20 עד שלושים מטר לערך את הסימונים של אותו קצין שסימן אותם, לשאלתי מה הוא אומר על כך בעוד שהדרך הקיימת כבר גמורה כמעט עד חצי המדרון, לא קבלתי אפילו תשובה, איך אומרים “סתם ולא פרש” לימים קראתי באיזה חוזר או משהו אחר שחה”ן הוציא – כי קצין זה וזה קיבל דרגת סא”ל על אשר סימן את התוואי של פריצת הדרך לעתקה, קראתי – ובושתי במטה (מקהנ”ר) ! בינתיים בעוד אנו פורצים את הדרך לעתקה נוספה לנו עוד משימה והיא: לסגור את מבואות הוואדיות לאורך ציר הכביש מצרים סואץ וזאת כדי למנוע מהמצרים לירות טילי סאגרים לאורך כל הציר בואכה לק”מ 101 ומשם המשך הכביש עד קהיר, סגרנו את פתחי הוואדיות ע”י סוללות גבוהות, שלחנו גם צוות עם שני כלים הנדסיים להכין את המשטחים בק”מ ה 101 עד שגמרנו שם וסולקנו ע”י המשטרה הצבאית שהגיעה לבסוף וגדרה את השטח, שם החל המשא ומתן ביננו לבין הצבא המצרי.
בערך בעת הזאת קיבלנו פקודה להתקפל “מארץ גושן” ולחזור מזרחה, לחצות את הגשר היבשתי ולהגיע בחזרה לסיני שם היה ממוקם אגד הצמ”ה.
כאן אני רוצה לסיים את הפרק של עבודת גד’ 573 במצרים, אך זאת לא אוכל לעשות מבלי לציין את מחלקת החימוש של הגד’ בפיקודו
של גבי, התקנו לנו 3 נ”נ , זיוודנו אותם – החל מארונות לחלקי חילוף לטרקטורים ומכוניות וכלה בכלי עבודה יחודיים לנושאים הללו: הגענו למצב שכל נ”נ שכזה עם צוות המכונאים שלו היה מסוגל להתגבר על כל מקרה של קלקול או פגיעה, להחליף לו כל חלק מקולקל או פגוע בשטח בכל מקום שהוא יותר מזה: כל כתה כזו יכלה לבצע בשטח אוברול שלם לכל סוג של טרקטור באם היה צורך, להוצאת מנועים, גירים וכן להחלפה או כל צורך שהוא השתמשנו במקום “פלשנצוק” ידני בכפות של השופלים שלנו.
הצוותים הללו הסתובבו על פי תוכנית מסודרת או לכל קריאת מצוקה בכל השטח היכן ששם ישנם כלי צמ”ה של הגד’ והתגברו על כל התיקונים שקרו בעת העבודה והאמינו לי – כלים נפגעו או התקלקלו לא מעט.
במערך הגד’ היתה לנו סדנא למכוניות, הבאנו וריכזנו במקום משאיות זיל, יונימוגים, בכמויות (רכב שלל) היות ורכב אורגני משל הגד’ כמעט ולא היה וכך לא חסר לנו רכב לעבודה, בסדנא בניצוחו של חברנו נאג’י החלפנו מנועים, גירים, פנצ’רים, למעשה כל מה שתעלו בדעתכם וכך עבודת הגד’ נמשכה ללא מעצורים, חבל שמישהו מחיל חימוש לא ראה זאת.
עוד מקרה אחד עלי לספר על עוד ד-9 שנשכח או נעזב בשטח, משך הזמן שהסתובבנו בשטח בין היחידות בהן עבד הצמ”ה הבחנו בתוך הדיונות בכיוון מוצבי הדליות ב ד-9 עומד ללא השגחה משך ימים שלמים, ה ד-9 הזה לא היה שייך לגד’ והאמת שאינני יודע כיצד הגיע לשם, לאחר פרק זמן שראינו שאיש אינו מטפל בכלי הזה החלטנו לחלצו, כאן אינני זוכר אם החלטה זו הייתה שלנו או שקבלנו
התרעה כל שהיא שיש לחלצו, הגענו לשטח ליד הטרקטור ובעוד אנו עומדים ובודקים אותו מה ואיך לטפל בו הופיע מוביל ועליו שופל גלגלים קטרפילר 988 ובתוכו קצין שהיה קצין צמ”ה של אוגדה 252 הוא נשלח ע”י שקול עם פקודה: אתה לא חוזר לרפידים בלי ה ד-9 הזה ! ! שוב איני זוכר אם היינו במקום במקרה או בתאום, אם במקרה הרי שלמוטי היה מזל לפגוש “מלאכי עליון” בדמותנו שהיינו צוות מכונאים + ד-9 שיכול היה וכך עשה לדחוף ולגרור את ה ד-9 הדפוק מהדיונות אל הדרך ושם העמסנו אותו על המוביל, שאם לא כך בחלומות הכי וורודים או נוראיים שלו לא היה מוטי מצליח לעשות זאת, כי מה יכול כבר כלי גלגלים על דיונות לעשות ? מכל מקום, מוטי נסע משם עם המוביל וה ד-9 הדפוק שמח וטוב לב וכך גם אנחנו.
כאן אני מסיים למעשה את פרק מצרים של הגד’
הגד’ התקפל ועזב את מצרים בין היחידות האחרונות שעזבו, משהגענו לסיני והתמקמנו ליד אגד הצמ”ה, המשכנו לחפר עוד יחידות שריון כמו את החט’ של יוסי פלד ועוד יחידות מול הארמיה השנייה של המצרים.
כאן אם אינני טועה – קבל אל”מ משה שוהם פיקוד במקום טוביה שעזב ותחת פיקודו הלנו לחפור תעלת נ”ט מול האוגדה השניה של המצרים, כמו כן הערמנו סוללות מול אותה אוגדה, בערך בעת הזאת קבלנו הוראה לעזוב ולחזור לרפידים.
מכאן ואילך עסק הגד’ בעיקר בפריצות דרכים, לדרישתו של איציק מרדכי, פרצנו דרכים במעלה המתלה לכיוון הג’ידי, פרצנו את הדרך לאום חשיבה מצד רפידים, כאן עבדנו כבר בפריצת דרך ממש מקצועית עם סימני גובה ונאמר לי להכין את הפריצה כולל גשרים
על ואדיות, כולל הכנסת צינורות בהתאם לצורך עד למצב בו מע”צ יוכל לזפת את התוואי.
כאן עלי לציין שצורפו לגד’ עוד מחלקות ופלוגות צמ”ה הן של גד’ 601 והן של יחידות מילואים, בשלב מסוים סדר גודל הגד’ הגיע ל-כ 600 חיילים (זה לא יאמן) כמו כן סדר גודל כלי הצמ”ה הגיע ללמעלה מ 120 כלים אורגניים מגויסים (סדר גודל של חטיבת שריון), אנשי החימוש של הגד’ טיפלו בכל הכלים הללו, כמעט ולא שלחנו כלים מקולקלים לגש”חים – לידיעת חיל החימוש, התיקונים כללו כמעט כל סוג של בעיה, להוציא פנצ’רים של גלגלי כלים גלגליים, שכן לא היו לנו הכלים הדרושים, אך את הגלגלים עמצם הורדנו (בעיה רצינית כשלעצמה) ושלחנו אותם לתיקון.
לאט לאט יחידות נספחות עזבו אותנו, חלקן – חזרו ליחידות האם שלהן וחלקם השתחררו עד שנשארנו הגד’ המקורי.
פרוק הגדוד.
כאן הגיע הפרק העצוב בכל נושא גד’ הצמ”ה המטכלי 573, במקהנ”ר הוחלט משום מה לפרק את הגד’ וזה הובא לידיעתי, בשלב כלשהו קיבלתי הוראה להגיע לישיבה אצל קהנ”ר כדי להחליט מה לעשות בגד’.
הגעתי מרפידים למקהנ”ר ובישיבה נוכחו כמעט כל קציני המטה הבכירים מדרגת סא”ל ומעלה ואני עבדכם הנאמן רס”ן גולדמן צבי, כל קצין בתורו טען בישיבה זו “בלהט רב” כי צריך לפרק את הגד’, כל אחד ונימוקיו שלו – שמתי לב שכל אחד בנימוקיו נשזרים נימוקים של קודמו וכך עד “לראש” .
חלק מהטיעונים של הדוברים היה שממילא אין לגד’ תקני כוח אדם וכן אין תקני מצבת כלים ובכלל למה צריך גוף כזה כיום לאחר המלחמה ? אני מניח שהיו עוד נימוקים מנימוקים שונים שאינני זוכר! אך אף אחד מהם לא נראה לי רציני וכאילו נטען לאחר מחשבה לעומק.
ואילו אני חוזר וטוען באוזניהם :
ראו רבותי הגד’ הוא הגוף היחידי של מקהנ”ר בנושא הצמ”ה ברמה גדודית, השליטה של מקהנ”ר ב גד’ היא כמובן אבסולוטית, הגד’ הוא בעל עבר עשיר בעשיה ובביצוע משימות ברמה המקצועית והמבצעית הגבוהה ביותר, ביצע משימות שחה”ן מעולם לא עשה לפני כן, הגד’ עסק בתחום ההכשרה המקצועית של מפעילי הצמ”ה ומש”קי הצמ”ה עוד זמן רב לפני המלחמה וזאת למרות שיש למקהנ”ר את בה”ד 14, לגד’ יש מערכת חימוש מעולה מתורגלת, מקצועית שכל מערכת אחרת הייתה שמחה לו היה לה כזאת, מחסן חלפים וכלי עבודה מהמעלה הראשונה וכמויות עצומות שריכזנו לעצמנו, למעשה בראיה לעתיד מקהנ”ר צריך לחבק, להעצים ולהתברך בגד’ 573.
אך לצערי קולי היה “קול קורא במדבר” ואני כמו הילד שצועק “אבל המלך הולך עירום” .
חה”ן ביצע עבודות ענקיות במהלך השנים כולל מלחמת יום הכיפורים, לא רק הצמ”ה עבד, אלפי פלסים עשו במלאכה, חה”ן תיעד חלק מהדברים, יש תיעוד על יחידות שונות ואם אין – מפקדיהם צריכים לדאוג לכך.
לצערי גד’ 573, איש לא תיעד (לפחות עפ”י ידיעתי) ואילו אני מנסה למסור כאן חלק חשוב מהארועים שעברו עלינו ועשינו במהלך מלחמת יום הכיפורים (מרגע שקבלתי פקוד על הגד’) ועד לפרוק הגד’.
מי שביצע את העבודה – אלה אתם אנשי הגד’ שעשיתם זאת בתנאים קשים, לעיתים קרובות תחת אש, רחוק מהבית ובמשך תקופה לא קצרה.
החלטתי לתעד עד כמה שאני זוכר ויכול ( לזכור שעשיתי ללא רישומים, יומנים וכו’) אלא רק מהזיכרון.
כאן אני משמש לכם כפה ! ! !
מצדיע לכם !
מג”ד 573 סא”ל/מ צביקה גולדמן
