זיכרונות שלי ממלחמת יום כיפור אוקטובר 1973
בשורה של מפקדים נחמדים ודואגים, אך גם מקפידים מאוד על המשמעת של חיילות ומקצועיות וכל מחזור חדש שהצטרף לגדוד, קיבל את סיפורי המורשת (רכילות) הגדודית מפי הוותיקים, תוך הערכה לכל מחזור שהגיע לפניו ומדובר שירתי כמפעיל צמ”ה בגדוד צמ”ה מטכלי של חייל ההנדסה, גדוד שכפוף ישירות למפקדת החייל ולא גדוד פיקודי, כך שיכולתי להיות בפעילות בשבוע אחד בהר דוב שבצפון, שבוע לאחר מכן משתתף בתרגיל של חייל השריון במדבר יהודה ומשם להיות מועבר לפעילות במרחב שלמה שארם השייח, לחודש חודשים ומשם להיות מועבר לרפידים בלב סיני ושוב לתרגיל או פעילות שוטפת אחרת.
בסיס האם שלנו היה בסירקין שליד פ”ת, יחידה שהאווירה בא הייתה משפחתית ומוקפדת במספר מצומצם של חיילים בכל מחזור.
להיות בבסיס בעת לאתנחתאות שבין הפעילויות, היה תמיד כייף מהול בניג’וס, כייף בגלל המיקום ותחושת הפינוק של להיות באווירה של הבית וניג’וס בגלל המשמעת הנדרשת, בהמשך עוד אחזור לספר על חוויות מבסיס האם שלנו בסירקין ויש מה לספר! טוב אין מה לעשות אנסה לשחזר את שעברתי בתקופת מלחמת יום הכיפור שאני כל כך הרבה שנים דוחק לאיזה פינה ולא מעז לגעת בתקופה הזו, יש לי הרגשה שגם כאן עכשיו אני הולך סחור סחור ולא נוגע בנושא עצמו .
אז כמו שהבנתם אני חייל מקצועי! מפעיל ציוד מכני כבד או הנדסי מה שקוראים לו מפעיל צמ”ה ולא לוחם ביחידה מובחרת … רק שהנסיבות גלגלו אותי למצבים ומקומות שלא היו מביישים את מיטב סיפורי המלחמה, בכל זאת זה סיפור של חייל פשוט ששתק כמעט ארבעים שנה ורק בלילות צועק, בוכה, חובט תוך כדי שינה באגרופים, עד כדי סיכון אשתו שישנה לצידו, מתעורר נוטף זיעה מחלומות מבעיתים קופץ בבהלה מכל טריקת דלת או צלצול טלפון ועוד כל מיני תופעות כמו צפצופים מחרידים באוזניים שלא הכרתי ורק מחמירים. אין זה סיפור גבורה! אלא רצף אירועים שעברו על חייל פשוט בן תשע עשרה, ושכל תפקידו היה אולי להפעיל דחפור D-9 בימי הלחימה.
באחד מימי תחילת השבוע של אמצע ספטמבר 1973ׂחיפשה אותי בחצר זהבית, (אני מקווה שזה שמה) מזכירתו של צמח ואמרה לי לגשת למשרדו של צמח קצין המבצעים של הגדוד ושם נמסר לי שאני אמור להכין את את D-9 שלי והציוד האישי ליציאה לרמת הגולן, שם אסופח לצמח (אחר) מפקד יחידת צמ”ה של הנדסה בפיקוד צפון, הם ישבו במחנה חומה בסיס קטן של הנדסה לפני נפח כשבאים מגשר בנות יעקב, צמח מחומה יתפעל אותי להמשך הפעילות, נוהל שגרתי ורגיל אצלנו ביחידה לצאת לשיתוף פעולה עם הנדסה פיקוד צפון, למחרת הגיע מוביל שהעביר אותי לחומה מסירקין. הנסיעה צפונה במוביל טנקים כשהדחפור שלי עליו התנהלה באיטיות ואם הרבה עצירות בדרך, נסיעות שבדרך כלל אהבתי, לפנות ערב הגענו לחומה פרקתי את הדחפור נפרדתי מנהג המוביל ונכנסתי למבנה שבצד המזרחי של המחנה בניין סורי ישן ששימש את פלוגת הצמ”ה כמשרד, מגורים, מטבחון ומחסן מקום שהכרתי טוב משתפי”ם רבים קודמים ועוד מימיו של הרס”ר איזי שהיה קודמו של צמח. שמחתי לפגוש את החברים המוכרים ואת צמח שהסביר לי שאני אמור לצאת למחרת על הבוקר לביצוע מכשולים לתרגיל של גדוד מילואים שמתאמן בשטח, כמובן שפגשתי גם את זלמן כספי חבר ילדות מבצת ששירת כמפעיל צמ”ה בחומה ודיברתי עם צביקה מאור במערכת הטלפונים הצבאית, חבר מהגדוד שלי שהיה מסופח לפעילות במוצב החרמון עם שופל זחלי 951 במהלך השיחה הוא אמר לי שנשאר בראש השנה במוצב ואם לא יתנו לו לצאת ביום כיפור שבת אחרי, הוא מתכוון לברוח! החלטה שאולי הצילה את חייו או לפחות מנפילה בשבי של הסורים שכבשו את המוצב הישראלי בחרמון, אף אחד חוץ ממני לא ידע על התוכניות של צביקה וכולם נכנסו ללחץ אדיר כולל בגדוד, שהיו בטוחים שצביקה בחרמון או בעצם שבוי חי או לא! אצל הסורים ואני התפללתי שצביקה עשה את מה שאמר לי ויברח הביתה, כך נצלו חייו ולא יכולתי להגיד כלום אלא להתפלל בשבילו וצביקה כמו תמיד אומר ועושה! וכך ניצל מכל הסיפור של נפילת המוצב הישראלי בחרמון, בשלב מסוים לשמחת כולם הופיע צביקה בחומה והמשכנו את המלחמה יחד (חבר של שחר שהיה קשר בחרמון נפל בשבי) בהמשך עוד אחזור לספר על החוויות המשותפות שעברנו יחד במהלך ימי אוקטובר 73. בבוקר יצאתי עם צמח ב D-200 הצבאי שלו כשאני נוהג למה? כי צמח היה בשלילה או משהו כזה (אני לא זוכר את הסיבה המדויקת), בכל מקרה גם בערבים נהגתי להסיע את צמח לנשר לישיבות שהיה צריך להיות בהן ואני נסעתי לבקר חברות חיילות שלי בבית החלוצות בחיפה, עד לסיום הפגישות של צמח וכך חזרה לחומה.
בבוקר נסענו לראות את מסלול התרגיל ואת המכשולים שאני אמור להכין לתרגיל המסכם של גדוד המילואים, חזרנו לחומה ויצאתי עם הדחפור על זחלים בדרך הטנקים שלצד הכביש עד לנקודת ההתחלה של הציר המיועד, משם החזירו אותי לחומה בנ”נ של הצמ”ה וכך במשך שבוע או יותר הייתי עם אנשי גדוד המילואים כולל התרגיל המסכם שלהם, עד ליום שישי שלפני פרוץ המלחמה שבו הם היו אמורים להשתחרר ואני לחזור לחומה, שם להמתין להמשך ההנחיות מהגדוד שלי, בגדוד המילואים החליטו להשתחרר רק ביום א שאחרי יום כיפור ואותי בא צמח לאסוף לחומה עם הדחפור כשאני נוסע על הזחלים וצמח מלווה אותי ברכבו עם אחד החיילים שנהג עבורו, הגענו לחומה בשעות אחר הצהרים ושם פגשתי שוב את החברים שאמרו לי שאין יציאות ונשארים לכוננות בחומה, דבר שבשגרה! פגשתי גם את סולימני חבר מהגדוד שהגיע עם הדחפור שלו לטובת הכוננות, זה היה נוהל מוכר אצלנו ב 573, קראנו לזה כוננות רמה, כולנו התנחמנו בזה שממילא ביום כיפור אין משהו מיוחד לעשות בבית והספקתי להתארגן לקראת ערב יום כיפור, מקלחת וכאלה וגם לנסות לבדוק בטלפון במוצב החרמון מה עם צביקה מאור אייצא הביתה או נשאר! ולא הצלחתי להבין אם נשאר או יצא כמו שאמר שיעשה, אני לא זוכר איך אכלנו לפני הצום, אך זוכר שישבנו בחוץ בחזית של המבנה כמה חברה ולקראת ערב הבחנו בתנועה ערה זאת למרות כניסת יום הכיפורים, בשלב מסוים התחלנו לשמוע את קולות הירי של ההפגזות שהלכו והתגברו וממה שאני זוכר, חשבנו שזו תקרית נקודתית למרות העוצמה שהתגברה וכך העברנו את הלילה בבוקר הגיעה שחר עובדיה מהגדוד עם 824 דחפור אופני, שמחתי מאוד לפגוש אותו שחר חבר קרוב מאוד שלי מהגדוד, כמו כן הייתה תחושה של אי שקט הייתה תנועה שלא מקובלת ביום כיפור וצמח הודיע לנו ששני הדחפורים צריכים לצאת לאזור מערבי לבסיס חומה ליצור מחפורות לכוח שהגיעה מבה”ד 14, סולימני ואני ההינו עם דחפורים, רק שסולמני הודיע שהוא צם ולא רוצה לצאת, שחר ואני יצאנו יחד לשטח והתחלנו על פי ההנחיות ליצור מחפורות נדמה לי שההינו עוד בשעות הבוקר המאוחרות, כשלפתע אני רואה בזווית העין שלי את שחר קופץ על מכסה המנוע ומנפנף בידיים ומסמן משהו לכיוון צפון מערב, עצרתי את הדחפור ורצתי אל שחר והא צעק לי מיגים מיגים מפגיזים את קריית שמונה, שבת בצהרים ובאמת ראינו שמיתמר ענן עשן מכיוון קריית שמונה לכיוון טבריה מסלול טיסתם של המיגים, איך שהם פנו מזרחה לכיוון הגבול הסורי התחילה הפגזה חזקה שאת הנפילות ראינו סביבנו מהמקום הגבוה והפתוח שההינו בו, בין חומה למחנה ירדן איפשהו, כן ההינו מבולבלים ולא כל כך מבינים מה הולך כאן! בלי שום ציוד אלה עוזי ומחסנית ושני דחפורים לא חיילים לוחמים זוכרים? לא קשר ולא ציוד אחר צמח הופיע ב D-200 יורד נסער לעברנו והודיע לנו שהמצרים צלחו את התעלה והתחילה מלחמה בכול החזיתות, נשמע קטסטרופה ולא כל כך ידענו מה לעשות עם המידע הזה, צמח הביא לנו קסדות וחגורים והנחה אותנו להמשיך ליצור מחפורות נסערים ומבולבלים המשכנו עד רדת החשכה ליצור מחפורות בערב חזרנו לחומה ושם כבר קיבלנו משימות אחרות, לצה”ל לא היה הרבה ציוד צמ”ה ב – 73 והחל הליך של איסוף /גיוס של כל כלי הצמה האזרחים באזור לטובת הפעילות הצבאית הנדרשת, אני ושחר אספנו שני דחפורים אזרחים באזור שבין הכביש שיורד עד לעמק הבטיחה /גשר אריק התחלנו בנסיעה לילית לכיוון עמק הבטיחה שהיווה שטח כינוס צבאי גדול, הלילה היה ליל ירח כך היה בימים הראשונים של המלחמה, כמובן שצמח ליווה אותנו עד מקום הכינוס שם נפרדנו מצמח.
ממכשירי הקשר נשמעו הקרבות שהתנהלו במרחק לא גדול מזרחית לנו וניתן היה לשמוע את כל התנהלות הלחימה, בקשות לעזרה, לתחמושת, לאוזנינו הגיעו קולות לא קלים מלחמה ובשידור חי! אי אפשר היה להתעלם מהבלבול, המבוכה ותחושת הבלגן שהייתה בשטח הכינוס, המשכנו כך אני ושחר להסתובב ונעצרנו ליד משאית סגורה של תנובה, לא יודע מה עבר לנו בראש ובעצם כן אולי פרילי או שוקו! החלפנו מבט קצר ומבלי להגיד מילה פתחנו את דלת המשאית והמראה שהתגלה לעיננו היה כמו מתוך סרט אימה שרודף אותי עד היום, המשאית מלאה בגופות של חיילי צה”ל במדים ונעלים אדומות, לא אכנס לתיאור מפורט של הזוועה שהתגלתה לנו, אני רק זוכר שנפלה עלינו שתיקה מפחידה והלכנו לכיוון הדחפורים שקטים ומפוחדים פרסנו את שקי השינה ליד כפות הדחפורים וניסינו לנוח ממראות היום הזה, לא שהצלחנו! רק שכבנו דוממים זמן ארוך כשלפתע הדף אדיר ופיצוצים חזקים נשמעו ממש קרוב אלינו ומעוצמת ההדף ממש עפנו באוויר ונפלנו לרצפה כמו אבנים, הפיצוצים לא פסקו וגם לא עוצמות ההדף, שחר איבד ולא מצא את הקסדה שלו וניכנס לבהלה, אני זוכר שלא הוצאתי מילה מהפה מרוב בהלה, היינו בטוחים שמפגיזים את החניון הלילי של כחותנו וכך חשבו גם האחרים בשטח הכינוס והחלה מאומה גדולה, עד שמישהו תפס יוזמה והודיע במערכת הכריזה שהייתה מותקנת על ג’יפ שסוללה שלנו מפגיזה את הסורים הסתבר לנו רק עם אור ראשון שהדחפורים שלנו היו ממוקמים ממש מטרים ספורים לפני הקנים של סוללת התותחים, מה שמסביר את עוצמת ההדף שספגנו, צלצולים ורעשים כאלה ואחרים מפרים את מנוחתי ועד היום! לקח לא מעט זמן עד שהחניון נכנס לשגרה הלילית והלא שקטה כשברקע קולות נפץ חזקים וקולות הקרב ממכשירי הקשר שלא פסקו, אני זוכר ששחר ואני המשכנו לשוטט ברחבי החניון ולעצור מדי פעם ליד רכב פיקוד כזה או אחר ולהאזין לקולות הקרב שבקעו ממנו, שם גם שמענו את הרמטכ”ל דדו באחד ממכשירי הרדיו אומר או משתמש בביטוי אנחנו נשבור להם את העצמות ולי כמו להרבה אחרים זה ביטוי שלא חיזק כלום ולא הוסיף לביטחון שהכן נצליח, אלא הוסיף לתחושת הבלבול והפאניקה ששררו באותו לילה ארוך.
בבוקר צמח הגיע וביקש משחר להמתין לו ואותי ליווה כשאני נוסע עם הדחפור על הזחלים כמה ק”מ מזרחית לחניון הלילי שלנו ועל הציר שמגשר אריק לחווה שעל קצה כביש סלול וציר מרכזי ברמה, שם לצד הדרך הסביר לי שבמקרה של נסיגה של כוחותינו כמובן, אני אקבל הנחיה לבצע מכשול לחסימת הציר, לא היה ברור לי למה בנקודה הזו שהיא מישורית וניתנת להקיפה מכול צידיה החליטו לעשות מכשול לסורים? על השאלות שלי לצמח לא היו תשובות ברורות, אלה הם ההנחיות נפרדתי מצמח ונשארתי עם הדחפור לצד הדרך כשעל פני חולפים כוחות שריון רבים לכיוון מזרח תוך כדי זה שהם שאולים אותי איפה יש תחמושת, מה הקוד או משהו כזה בקשר ואיפה בעצם המלחמה ואני בתנועות מסמן להם שאני לא יודע ורק לשאלה איפה נלחמים, אני מסמן ביד מזרחה לכיוון ציר גמלה שממקום החניה שלי נראו ונשמעו הקרבות של השריון כאילו אני צופה בסרט, כך מצאתי את עצמי עם דחפור מגושם ללא מיגון שיש היום לדחפורים במרכזה של מלחמה קשה, עומד לצידו של ציר מרכזי ומכוון את השריון, אני זוכר גם את טור השרמנים שהגיעו על זחלים, את כל המטוסים שלנו חלפו מעל ראשי כשהם מגיעים בטיסה נמוכה מעל הכינרת לכיוון מזרח, כולל קרבות אוויר שהתנהלו מזרחית למקום שחניתי בו ולא רחוק ממני רעש קולות הפיצוצים שלא פסקו אפילו לרגע, אני לא יודע כמה שעות חלפו עד שעצר לידי ג’יפ פתוח מאובזר ומזווד בהרבה מכשירי קשר ואנטנות ומתוכו צעק לעברי קצין בדרגת תת אלוף שהוביל שירה ארוכה של תור שריון ושאל אותי מה אתה עושה כאן חייל? עניתי לו שקיבלתי פקודה לבצע מכשול במקרה של נסיגה, הקצין צעק לי מתוך הג’יפ קח את הגרוטאה שלך ותסתלק מכאן לאחור מייד! מה אתה מסתובב לי כאן באמצע המלחמה עם הדבר הזה? עניתי לו בכן המפקד ולא זזתי! פקודות אני מקבל רק מצמח והוא, המשיך בדרכו כשאחריו מזדחל הטור המשוריין ומדי פעם אף ממשיכים לשאול אותי בתנועות ידיים וצעקות מה קורה? כאילו אני יכול לספק להם תשובות! רובם היו עוד עם בגדים אזרחיים תחושת בלבול מאוד חזקה ומעיקה עטפה אותי. בשלב מסוים צמח בא ואסף אותי, את הדחפור השארנו בשטח בין כמה עצים, לא היו לנו מכשירי קשר או אמצעים אחרים לתקשר, כך שצמח כל הזמן הסתובב בין החיילים שלו שהיו פזורים ברחבי הרמה למשימות שונות וידענו תמיד שהוא ידאג לנו, כך הגענו לחומה שכבר ספגה הפגזה קשה לצורך התרעננות והתארגנות.
אני זוכר שהיה להם טרקטור חקלאי שהיה מחובר למכבש נגרר בחצר ושספג פגיעה ישירה וגם חור גדול של פגז, באחד ממבני השרות שליד המתחם של הצמ”ה, סביב סביב היו הרבה כוחות צבא, שריון, תאג”ד רפואי מעבר לכביש.
מהומת המלחמה בלתי פוסקת, פגשתי שם חלק מהחברים שוב את שחר, צביקה מאור ועוד כמה נוספים הגיע אלינו משלוח מהגדוד בסירקין, ציוד אישי וחבילות של בקר מ”פ המפקדה שלנו, שמחנו לפגוש נציגות של הגדוד שהגיעו בסוסיתא טנדר של הגדוד וכך העברנו את הלילה ערים ונסערים כשבבוקר! קיבלנו הוראה לרדת לגשר בנות יעקב שכל הכוחות הלא לוחמים נדרשים לרדת לצד המערבי של הגשר, הנחייה תמוהה ולא ברורה וכך עשינו הגענו לגשר אחרי שאספנו את הדחפורים ושם כבר ראינו את חיילי ההנדסה כשהם מכינים אותו לפיצוץ ושחר זוכר עד היום כך הזכיר לי באחת משיחות הטלפון, שהוא מספר לחניכיו שאני עמדתי בסמוך לגשר וצעקתי לכל עבר שנילחם על הרמה גם אם אמא שלי תצטרך להילחם בסורים עם מטאטא, לא חלף זמן רב וראינו כוחות שלנו יורדים מערבה לגשר בבהלה ומנוסה שלא היה ניתן לעצור בעדם ותוך כדי זה שהם צועקים לנו שטנקים סורים הגיעו לגדר המזרחית של נפח בסיס מרחבי גדול ממזרח לחומה, המהומה באזור הגשר הייתה גדולה ונוצר פקק גדול בכל האזור, משום שהגיע טור שריון גדול על זחלים בתנועה לכיוון מזרח ומנגד בא הכוח שקבל פקודה לסגת לצידו המערבי של הגשר, המראה שהכי נחרט בזיכרוני מהמעמד הקשה הזה, שקצין בכיר שאני לא זוכר את דרגתו תופס בשני ידו את ראשו וצועק מה הולך כאן לעזאזל? אני לא יודע מה לעשות! שוב לנו זה רק הגביר את תחושת הפחד והבלבול! שהכן הולכים לאבד את הרמה והשד יודע איפה זה הולך להיעצר, התחושה הייתה שהטנק האחרון באזור טבריה, צריך לקחת רברס בשביל שיהיה ניתן לשחרר את הפקק שנוצר באזור הגשר.
צמח סימן לי לגשת אליו ושאל אותי אם אני יודע על דחפורים אזרחים שנמצאים באזור שלנו, זאת משום שרוצים לארגן כוח גדול של דחפורים באזור צומת אל על, בכדי להשלים את התעלה אנטי טנקית ואת הסוללה בקטע שלא הושלמו על ידי הקבלנים האזרחים ויש חשש שהסורים יחדרו משם לדרום הרמה, אמרתי לצמח שאני זוכר שבצומת כברי עובדים דחפורים של קיבוץ עברון ויוצרים משטחים ללולים עבור כברי, צמח הקפיץ אותי לאזור ראש פינה שידך אותי למוביל טנקים ויצאנו לדרך לאסוף את הדחפור, מפתח קטרפילר יש לכל מפעיל בצרור שלו התנעתי והעמסתי את הדחפור וחזרנו למחצבה שליד צומת קורסי, שם הייתה נקודת האיסוף של הכלים מאזור הצפון לצורך התארגנות ועליה לצומת אל על נסיעה על זחלים כמובן, אני זוכר שמידי פעם עצרנו בכדי לתת לרוליקים להתקרר נסיעה ארוכה וקשה עם ד – 9 כשברקע למרות רעשי הדחפור, נראים ונשמעים קולות המלחמה ולצידי הדרך ציוד פגוע או תקוע כולל רכבים אזרחים שמילואימניקים השאירו בהגיעם לרמה לפנות בוקר. השיירה שלנו הגיע לצומת אל על, היה שם שדה כותנה קצור וגדול שעליו היה ריכוז ענק של כוחות לוגיסטיקה, תחמושת, דלק, אוטובוסים ומה לא! כאילו כל המדינה התרכזה באזור הזה, מיד שילבו את הדחפורים להמשך השלמת חפירה של הקטע החסר בתעלה האנטי טנקית והדחפורים העודפים יצרו מחפורות לצדי הדרך שבין צומת אל על למושב נוב מצידו המזרחי של הכביש, ציוותו אותנו שני מפעילים לכול דחפור אני זוכר שבן הזוג שלי היה כץ מהגדוד שלי בסירקין ובן מחזור גיוס שלי שפגשתי אותו שם, גם את צביקה מאור פגשתי שם! שוב מפעיל אחד עבד ובן זוגו נח, אני זוכר שאני וצביקה חלקנו מזרון צבאי אחד שפרסנו תחת עץ ה-אבקליפטוס ולחלוק עם צביקה מזרון, זו מלחמה לא פשוטה בפני עצמה.
אגב את סימני המחפורות לצידי הדרך ניתן היה עד לא מזמן לזהות, העבודה נעשתה שם בחסות גדוד מילואים שסופחנו אליו בשלב מסוים הגיעה משאית אפסנאות להחלפת דגמ”חים וכולנו שמחנו להחליף סוף סוף בגדים אחרי כמה ימים או יותר, אני לא זוכר כבר איזה יום לחימה זה היה. לפתע התחילה הפגזה קשה מאוד לעבר כול איזור הצומת והחניון הגדול שהתכנס שם בשטח הכותנה, לפחות משאית תחמושת אחת נפגעה והוסיפה לא מעט למאומה הגדולה שהתרחשה, שם אחד הדברים שאני זוכר שהיה איתנו נהג מחומה אני לזוכר את שמו בחור נאה וצעיר (חייל בסדיר) מכפר תבור או הסביבה שאבא שלו היה חבר אגד, הבחור מרוב בהלה עלה על אוטובוס של אגד התניע אותו ונס על נפשו הביתה ולא שמענו ממנו עד סופה של הלחימה, כל אחד מאיתנו תפס מחסה והתחפר כמה שיכול היה, תוך כדי זה הבחנתי לצד הסוללה חייל בתנוחת כריעה סימנתי לו להסתלק מהמקום החשוף שהוא היה בו וראיתי שהוא לא מגיב קמתי והלכתי להביא אותו בהליכה רגילה ואני זוכר שהמילואימניקים צעקו עלי שכב במקום מה אתה מסתובב כך באמצע הפגזה ואחר, עונה להם תנו לו הוא ירגיש פגז מקרוב ואז הוא יבין לבד ובאמת תוך כמה שניות הייתה נפילה של פגז קרובה מאוד והרגשתי איך כול המעיים שלי נדבקים לדפנות הבטן ומי שחווה את זה מקרוב יותר לא הולך בשאננות כפי שאני הלכתי עד אותו רגע כשיש הפגזה לידך, מייד נצמדתי לאיזה תלולית וכך בדילוגים הגעתי לחייל וכשניגשתי אליו ראיתי שהוא בעצם מאובן מהלם ואיכשהו הצלחתי בעזרתם של עוד חיילים לגרור אותו למקום מוגן יותר.
עם ערב כשסיימנו את החלק החסר של התעלה ויצרנו במשך כול היום מחפורות לכוח הלוגיסטי, התכנסנו כול השלושים ומשהו דחפורים באזור הכניסה למושב נוב ושם עשו לנו ערב זיקוקי דינור עם הפגזה מסיבית של מטחי קטיושות לכולנו, הצטופפנו תחת הדחפורים לזמן ארוך עד רגיעה ושם גם שחר נפצע מרסיסים ואז נאמר לנו שאנו יוצאים בשירה לקונטרה אלא שרק שבגלל קרבות קשים באזור תל פרס וחדירה בהליקופטרים של כוחות קומנדו סורים, השירה תעקוף את תל פרס ולא תנוע ישר צפונה לקונטרה אלה תרד מערבה לאזור מערבי לתל פרס ומשם תמשוך חזרה לאזור עין זיוון ולקונטרה, המפעילים שיצאו בסבב הראשון יוחלפו במהלך הלילה עם בני זוג שלהם במקום מפגש, אליו יגיעו עם הטיולית הצמודה וכך יצאנו לדרך, אני לא זוכר בוודאות אני חושב שאני הובלתי את השירה וצביקה מאור מאחורי בנסיעה לילית איטית שלצידי הדרך נראו טנקים ומשוריינים אחרים פגועים שעוד העלו עשן, מה שמעיד שלפני זמן קצר עוד התחולל במקום הזה קרב קשה וכמובן כל רעשי המלחמה (נדמה לי שנענו על ציר קק”ל עד לפני שסללו אותו).
כל פעם שקצת ניקרתי (נרדמתי) חטפתי בום ברוטר מצביקה שהיה מאחורי, כמובן שהטיולית לא הצליחה לחבור אלינו וכך המשכנו עד אור ראשון, כשהגענו לאזור עיין זיון, פגשנו את צמח וכול מנהלת הגדוד שהמתינה לנו, בקושי הצלחתי לרדת מהדחפור אני זוכר שצמח עלה לעזור לי לרדת ולחלץ את עצמותי והשקה אותנו במשהו ואחרי הפסקה קצרה המשכנו לאזור הקולנוע בקונטרה, אני כבר לא הסכמתי להתחלף וגם צביקה לא הסכים את הפינאלה לסיום רצינו אנחנו לעשות אחרי הכל .
הלילה הארוך הזה מקום משכננו החדש, היה המרתף של בית הקולנוע בקונטרה, מקום שאני זוכר מטיול שנתי משהו כמו כיתה ח’ אז הקולנוע עוד עמד במלוא תפארתו כסאות מרופדים מסך ענק ומפואר והיום היה ככל המבנים הנטושים בעיר הרפאים קונטרה.
את הלילה כאמור העברנו במרתף כשמבחוץ נשמעו הפיצוצים וההדף הקשה על השהייה במרתף הקולנוע, בבוקר כינסו את כול המפעילים והחיילים הנוספים וקיבלנו תדריך על הפעילות המתוכננת לזמן הקרוב את התדריך העביר צמח, כינסו את כוח הצמ”ה לצורך עליה לחרמון אחרי שיכבשו אותו מידי הסורים ונפעל בכדי ליצור ציר גישה בין המוצב הישראלי לסורי שכבר ביצועו החל מהכיוון הסורי, בזמן ההמתנה יש הייתה לנו משימה מיוחדת, להרוס את העיר שהפכה מקום מרבץ לקני מחבלים והאו”ם או אמנות בין לאומיות לא אפשרו את הריסתה ובעת מלחמה הזו זו הזדמנות להשכיב את כל מבני העיר מלבד בית החולים, מסגדים ובתי ספר ועוד וילה ממלכתית סורית, וכמובן את המבנים שהיו בשרות צה”ל או המדינה, נו למשימה הזו ניגשנו בהתלהבות זו הייתה דרך נהדרת לפרוק את כל המתחים המצטברים מהימים האחרונים, חלק צפו על פעולות ההריסה מחזית מבנה הקולנוע וחלקנו על גבי הדחפורים, הסתבר לנו שזו לא מלאכה פשוטה ועל כך יכול להעיד צביקה שעבדנו גב אל גב על הריסת שני מבנים סמוכים, רק שצביקה בחר במבנה קומתי שנים או שלוש קומות ואני לא זוכר בדיוק אני כנראה במבנה בעל קומה אחת, דוחפים מפה דוחפים משם וזה לא מגרד למבנה ובטח לא למבנה קומות וצביקה אצלו דבקות במטרה היא ערך עליון, לא מוותר יוצר סוללה מטפס לגובה ומנגח רק כמו שהוא יודע אני כבר במבנה חד קומתי שלישי וצביקה ממשיך לא יודע איפה ובדיוק נגח את המנה שלו וזה קרס בשלמותו ויצר ענן אבק והדף כאילו הפילו עלינו פצצה במשקל כבד, את צביקה והדחפור לא ניתן היה לראות, הם נבלעו בתוך ענן האבק אני וכל האחרים שראו, היו בטוחים שהמבנה צנח על הדחפור וצביקה רצנו כולם בבהלה לעבר הדחפור ורק אחרי זמן שניראה כנצח, הוא יצא מתוך ענני האבק ומכיוון לא צפוי, כשצביקה כולו בצבע אדמה משפשף את עיניו וצועק בשמחה הצלחתי! הצלחתי! כמו שאמרתי דבקות במטרה אצל צביקה היא ערך עליון! לאורך כל הדרך ואני יודע על מה אני מדבר! תוך כדי המהומה, אני מסיים להפיל מבנה ומסתובב למבנה הבא משהו צנוע כשלפתע מישהו רץ לעברי בנפנופי ידיים וצועק משהו, תוך כדי כך אני מוריד גז והבחור צועק לי מה אתה לא רואה שזה המבנה של השק”ם? לא! אני ממש לא רואה זה מבנה ככל המבנים ולא שמתי לב השק”ם? הוא כמובן כבר היה פרוץ וריק מכל דבר, החברה עשו עליו זלילה יזומה שלא בשעות הפתיחה הרגילות כלומר פרצו אותו ולנו נאמר לא הורסים מבנים שמשמשים את צהל, כך ניצל מבנה השק”ם מהריסה.
אחרי כמה שעות עצרו את השתוללות שלנו עם הדחפורים על קונטרה ונאמר לנו שהתקבלה תלונה מהאו”ם ומהצלב האדום שזה נוגד איזו שהיא אמנה ומי אמר שאו”ם לא פועל מהר וביעילות!
תגובה של שחר לזיכרונות
שמחה ידידי היקר שלום.
קראתי בעיון את מה שכתבת, אכן הדברים מדויקים, בכל אופן כל מה שקשור אלי.
אני מזכיר שביום השני של הלחימה כשנסענו על הזחלים על הכביש לכיוון חושנייה הייתה הפגזה חזקה של קטיושות, למשמע הוראות של מפקדים קפצתי מה די9 ונכנסתי לתוך מעביר מים לתפוס מחסה מההפגזה נכנסו רסיסים רבים לתוך מעביר המים ואחד הרסיסים פגע בעוצמה על היד שלי כשאני מגן על הראש וריסקה לי את האצבע.
העבירו אותי לתאג”ד שם קיבלתי טיפול ראשוני והועברתי לבי”ח פורייה שם נותחתי והועברתי לבי”ח הלל יפה שבחדרה למח’ יולדות כי לא היה מקום. כשהורידו לי את הגבס נשלחתי למס’ ימי הבראה ומעקב כי היו לי גם צלצולים באוזניים. בית הבראה של ההסתדרות שגויס ע”י צ.ה.ל, שהיה על הכרמל. משהחלמתי נשלחתי לשיבוץ מחדש והייתי נהג במקהנ”ר בקריה אך לחצתי לחזור לגדוד וכך היה אך, זה היה קרוב לשחרור.
אני זוכר בפרוש את המפגש שלנו בחומה, את הבהלה שלי מההפגזה רבת העוצמה ואת חיפוש הקסדה.
את גשר בנות יעקב מוכן לפיצוץ ע”י כוחותינו, ואותך מרגיע אותי ואומר אל תחשוש גם אם אמא תבוא להלחם עם מטאטא לא ניתן את הרמה.
אני זוכר את העבודה של הריסת העיר קונטרה. יותר מאוחר אחרי ההבראה שלי נכנסתי דרך גשר שהיה אחרי השק”ם של קונטרה לתוך המובלעת הסורית ובניתי עמדות ליד טל שמש ומזרעת בית ג’אן.
אני שמח שאתה כותב ומקווה שבדרך זו זה גם יקל עליך. גם לי יש היו ועדיין יש מתחים מהמלחמה ומצאתי דרכים להתגבר. אהיה מוכן תמיד להיות לך לעזר בנושר.
יום טוב.
נפגש בקרוב.
עובדיה שחר.